בגלל הפצעים ההם

זהו העיבוד השלישי לבמה שעושה הסופרת סביון ליברכט, ומורגש שיכולתה להפוך חומר ספרותי להתרחשות בימתית הולכת ומשתפרת, אם כי עדיין יש תחושה של קצב יותר איטי שמתאים לסיפורת ולא לדרמה. העלילה מסופרת בשני מישורי זמן, הראשון בהווה, כשהבת מירי חוזרת לדירת הוריה, שנפטרו מזמן, כדי למכור אותה, והשני בעבר, כשהרוחות קמות לתחייה ומשחקות בפניה את הדרמה המשפחתית הכואבת של ילדותה. מהצד צופה בהתרחשות סוכן נדל"ן ממוצא עיראקי, שמתברר שגם הוא לקח חלק בסיפור המשפחתי.

הנושא של ייסורי הדור השני לשואה כבר מוכר, ואולי הייחוד של הטיפול של ליברכט הוא בכך שהיא מביאה דמויות אותנטיות בלי לנסות לייפות אותן אך גם בלי להפוך אותן למגוחכות או נלעגות. הבמאי עודד קוטלר מקפיד בהתאם על ביצוע ריאליסטי אמין, חריף ובלתי-מתפשר של כל הצוות.

חגית בן-עמי ומירב גרובר מצוינות בתור צמד האחיות בעלות האופי ההפוך הקשורות אחת בשנייה בקשר שאי-אפשר לנתק. שרון אלכסנדר אמין ומרגש בתור האבא הטוב שהופך לקורבן של שתיהן. טלי רובין משכנעת בתור מירל'ה המתבגרת, שמשתוקקת לקצת נורמליות. אך מי שמעניקים לסיפור עומק רגשי אמיתי הם קרן צור, בתור מירי הבוגרת, ויורם טולדנו, בתור שמעון, 'הפסיכולוג של הנדל"ן', שמנסה להושיט לה יד אך בסוף חוזר לעלבון של עברו שלו. התוצאה היא דרמה אנושית חזקה ומשכנעת, שמוכיחה לנו שוב עד כמה פצעי העבר אינם נמחקים בקלות, אם בכלל.