Playboy: The Mansion

Playboy: The Mansion הוא משחק ניהול דמוי-סימס העוסק בסקס. המשחק מכניס אותנו לחלוקו של יו הפנר הקשיש, שהקים את אימפריית פלייבוי. כאן הוא צעיר, תוסס, מלא רוח חיים והכל בגלל שהוא עומד, אוטוטו, לקראת ההוצאה לאור של הגיליון הראשון של פלייבוי. אני מודה שהיה לי קצת מוזר לעכל שעוד לפני שהוא (אנחנו) הרוויח גרוש מהמגזין הוא כבר משתכן באחוזה מרשימה, אבל למה לפשפש בציציות?

מטרתו של הפנר, הנתון למרותנו, היא לגלגל את הדפסת מגזיני פלייבוי. לשם כך יהא עליו לשכור צוות עובדים (כתבים, צלמים וכו`), להתמקצע בצילום ובעיקר - לקיים מספר עצום של מסיבות, אליהן יוזמנו כל המי ומי של הבוהמה. הכל, על מנת שהמגזין שלנו יצא מוצלח, יימכר כמו שצריך וישלשל לכיסי החלוק שלנו מלוא החופן מרשרשים ירקרקים.

כל מגזין צריך לכלול תמונה לעטיפה, ראיון, מאמר פרי עטו של כותב חיצוני, כתבה על נושא מסויים, סדרת צילומים "אקזוטיים" וכמובן, גם נערת אמצע חיננית, שתציג את מרכולתה לעיני המוני קוראים משולהבים. לכאורה, מדובר באתגר. לא קל להספיק לארגן ראיון עם סנאטורית חשובה, לקבל מאמר פרי עטו של מומחה לענייני אופנה ולצלם את ורוניקה מעורטלת למחצה.

אך כדי להקל על חייהם של השחקנים, אין למגזין מועד יציאה קבוע, כך שתיאורטית - יכולים לעבור "שבועות" רבים בין מגזין אחד לבא אחריו. מסתבר כי לזמן אין כל משמעות באחוזה, כאשר אנחנו מוקפים בנשים יפות ומשייטים בעולם נטול זמנים.

הצרה היא שכאן לא מדובר בנערת פלייבוי אמיתית אלא בדמות ממוחשבת, ולכן ההשפעה עלי, השחקן, היא לא כל כך חזקה. ולגבי המשחק - להגדיר אותו כ"קל" תהיה הגזמה. לא פגשתי

משחק כל כך לא מאתגר, שניתן להצליח בו בכל כמעט בכל מקרה, אלא אם כן השחקן ינסה להכשל בכוח. וגם אז הכשלון לא בטוח. פשוט לא ייאמן.

על המשחקיות

Playboy: The Mansion הוא העתק, כמעט מושלם, של The Sims. הדמויות מזכירות עד מאוד את ה-Sims החביבים. השפה בה הן מדברות היא "סימית" לכל דבר, עיצוב הטירה (רכישת פריטים וסידורם) זהה כמעט לחלוטין ואפילו הזווית בה מתייצבת המצלמה זהה לזו שפגשנו ב-The Sims - אם כי כאן אנחנו חופשיים להניע אותה כרצוננו. אפילו שיטת התקשורת עם התפריטים הרדיאלים היתה מוכרת מאוד.

משום שיש לי כבר כמה שעות משחק לא מעטות ב-The Sims נכנסתי לעניינים בלי בעיה, אפילו למצב הקמפיין, השונה עד מאוד ממצב ה-Free Form. שני מצבי המשחק האלה נבדלים זה מזה בכך שבמצב הקמפיין נקבל, פה ושם, איזו מטרה ("השג את הסכמתה של הטניסאית להצטלם"), בעוד שב-Free Form "סתם" ננהל את העניינים. קל עד מאוד, כבר אמרנו?

העיצוב מיותר

העיצוב של האחוזה הוא אמנם חביב, עם כמות לא מעטה של פריטים, משטיחים, דרך שולחנות עבודה וכלה בשולחנות ביליארד, כשעם הזמן נפתחים בפנינו גם חפצים חדשים. עם זאת, גיליתי לתדהמתי שבניגוד גמור לסימס, כאן מדובר באלמנט צדדי ומיותר.

מערכת הצרכים שהמשחק מציג נוגעת אך ורק למכריו, אורחיו וכל האנשים שאינם יו הפנר. להם חשוב בעיקר לשתות כמו שצריך, לספק את יצר השיחה (עסקית, ידידותית או איזה פלירט טוב) וזהו, פחות או יותר. משום כך, בשילוב העובדה שליו הפנר לא אכפת מכלום, אין שום סיבה להשקיע זמן ובעיקר משאבים בשיפוץ הבית. די אם אומר ששולחן העבודה לכתב ששכרתם עולה כשבעת אלפים(!) דולר, בשביל להבהיר שעדיף לקנות רק מה שחייבים. כל כך מיותר ובעיקר - מבוזבז. אני לא חושב שיש מישהו שירכוש את Playboy: The Mansion ויעביר את זמנו בתכנון חדר האורחים, כי אין בשביל מה.

קצת עבודה עיתונאית

אז מה נשאר לעשות, אם כל הפן העיצובי נמוג? נתחיל עם שכירת שרותיהם של עובדים שיעזרו לנו למלא את המגזין בתוכן. השניים החשובים ביותר הם הצלם, אותו תוכלו לשלוח לטובת סדרת הצילומים האקזוטיים שהזכרתי קודם לכן, והכתב, שיהיה אחראי על הראיונות עם הסלבריטאים הפיקטיביים המופיעים במשחק.

איך נוכל לשכנע את הסלבריטאים להתראיין דווקא במגזין החדש שלנו, שכולל בתוכו גם ציצים? מערכת יחסים טובה עם העורך הראשי, כמובן. הדבר נכון גם לגבי מועמדות

פוטנציאליות לנערות אמצע או לבעלי מקצוע שיכתבו מאמר פרי עטם. את מערכות היחסים הללו נבנה ממש כמו את מערכות היחסים ב-The Sims: דיבורים. שיחה טובה על עסקים, הגיגים מבודחים או פלירט עדין (פחות או יותר) יכולים לעשות פלאים ליחסם של הסובבים אל הפנר. השאלה היא רק איך מגיעים אליהם.

המסיבות

ניחשתם נכון - המסיבות המפורסמות בביתו של "הפ" הן המקום האולטימטיבי למפגש. כל מסיבה כזו יכולה לכלול עד עשרה מוזמנים, אותם אנחנו יכולים לבחור או שניתן למנהלת הארועים שלנו לעשות זאת. בפעמים הראשונות עוד הרהבתי עוז וניסיתי לעשות את הדברים לבד. לפני נפרשה רשימה של אנשים שהם, כביכול, סלבריטאים, כמו דוגמניות, אנשי ספורט, אנשי ממשל וסתם נערות אמצע לשעבר (לא הבנתי איך "לשעבר" אם עוד לא יצא המגזין הראשון, אבל לא נתעכב על זוטות).

לכל אחד מהמוזמנים מידת "אטרקטיביות" (המצויינת באמצעות כוכבים ליד שמו) וגם מערכת העדפות ביחס למשתתפים אחרים. אם יששכר ג`ונס לא אוהב את הרצל רובינסון והאדון רובינסון מוזמן לארוע, יש להניח שיששכר יבשר לנו שלא יוכל להגיע. מאוד מאוד חשוב לזכור להזמין למסיבה גם את אנשי המקצוע שאנו מעסיקים, כדי שיוכלו לראיין או לצלם את הסלבריטאים בהם חשקתם. לא מדובר במאפיין מרגש במיוחד, כך שאחרי מספר כשלונות מפוארים בארגון מסיבות החלטתי לתת את האחריות למנהלת הארועים - היא עושה את העבודה בצורה הרבה יותר מקצועית.

ומה עושים במסיבה? נהנים? הצחקתם אותי - עובדים! צריך לדבר עם המועמדים הפוטנציאליים לראיונות, לתמונות וכו` ולשכנע אותם לקחת חלק במגזין הקרוב. הרי עליהם, כזכור, יקום או יפול דבר. והנה, למרות שמדובר באלמנט מכריע ביחס להצלחתו של המגזין, גיליתי שלרכוש חברים זה הדבר הכי קל בעולם. שלוש וחצי לחיצות על "Friendly Chat" והבנאדם רואה בי את ידיד הנפש שלו. ארבע לחיצות ושליש על "Flirt" או על "Hug" גורמות לעלמה שלפניכם לא רק לראות בכם כבן הזוג שלה, אלא אף להשיל מעליה את החלק העליון של בגד הים שלה (ואפילו יותר מזה, רק שהחלק התחתון של הבגדים לעולם לא יורד). כמובן שאם הבחורה מוכנה לדהור על ירכיו של "הפ", לא תהיה לה שום בעיה להצטלם לעמוד האמצע או סתם להתראיין.

קלות בלתי נסבלת

הקלות הנוראית בה הדברים האלה קורים מוציאה את העוקץ מכל המשחק והופכת אותו למעצבן. כל מסיבה כזו אורכת כמה דקות (עד שכל האורחים הולכים הביתה), ואם במקרה הכתב שלי החליט "לחתוך" מהמסיבה על דעת עצמו, כך שאין מי שיכתוב את הראיון שהשגתי אחרי התגפפות נמרצת עם הזמרת המפורסמת, אני אצטרך להזמין אותה שוב למסיבה ולהתגפף עימה מחדש. כיוון שאתגר של ממש אין בזה, אתם יכולים להבין שמהר מאוד העסק הופך משעמם להפליא.

נערכת האמצע

הדבר היחיד ששובר את השגרה הוא סט הצילומים של נערת האמצע הידועה בחזות הנאה שלה ובחולצות המרהיבות שלה, הצבועות בצבע גוף עז. אחרי שהצלחתי להשיג את הסכמתה של אחת, שרה מקקאל... משהו, הוריתי לה לעלות אל הסטודיו אותו סידרתי מראש והתחלנו ב"עבודה". בנקודה הזו המשחק מעביר אותנו אל מאחורי המצלמה, בזמן שהבחורה לפנינו מתנועעת בחושניות. ניתן לשנות את לבושה, מבגד ים בצבע כחול לבגד ים בצבע סגול, להוסיף צמיד, להוריד טבעת ובעיקר - לחשוף כמה שיותר. הבחורה בדרך כלל תעשה את העבודה כמו שצריך ואם תשארו ממוקדים לאורך זמן, תיתן כמה פוזות איכותיות שמתאימות מאוד לעמוד האמצע. מדובר במצב חביב ביותר, למרות שגם הוא, אחרי ארבעה-חמישה סטים, ממצה את עצמו.

במצב הקמפיין ישנו "בונוס" מיוחד - מפעם לפעם תעמוד בפנינו איזו משימה שנצטרך לעמוד בה. עמידה ביעדים האלה מספקת לשחקן נקודות אותן הוא יכול לבזבז על רכישת צ`יטים (וואוו! כסף בלי הגבלה! אפשר לעשות כמה מסיבות שרוצים!) או על פתיחה של "הפתעות" כגון תמונות שער מהגליונות האמיתיים של פלייבוי או סתם ראיונות שנערכו עם סלבריטאים במרוצת השנים. נו, מה אני אגיד לכם, אם יש לכם זמן ואתם ממש רוצים לקרוא ראיון עם אלוף העולם בהיאבקות רומית, תשקיעו מזמנכם ותשיגו את מבוקשכם.

גרפיקה ופס קול סתמיים

לסיכום, Playboy: The Mansion הוא משחק עם פוטנציאל שמצליח ליפול בדיוק במקום הברור ביותר. ממש כמו ש-Singles, גם הוא חיקוי-סימס שמשתמש בסקס כגימיק מרכזי, נפל בזמנו בגלל הדגש על העירום והזוגיות, כך המשחק הזה נופל אל תהומות השעמום והבנאליות, כשהמשחקיות מוקרבת על מזבח השטחיות והגופים החשופים. המשחקיות משעממת, והגרפיקה מיושנת. חבל על הזמן של המפתחים, של המפיצים ומעל הכל - שלכם, השחקנים.