בית-ספר לריאליטי
הכסף הגדול והניסיון העריכתי חיפו על חולשותיה של "השגריר" והפכו אותה לתוכנית מנצחת ואפילו, לא אחת, לפאן
"השגריר", הגמר, ערוץ 2, 20:40
הו, הקשיבו אחיי לסיפורי הנוגע ללב! עוד בבית הוריי אשר בחיפה השחונה שמעתי אגדות ונפלאות על העיר הגדולה, הקסומה והמוזהבת אשר מעבר להררי הכרמל, העיר תל-אביב. יום אחד אסף אבא את כולנו סביבו ואמר: ילדיי, שימו עליכם ערדליים. אנחנו הולכים לתל-אביב. סירבנו להאמין. אמא ארזה לנו מעט חול לניקוי השיניים, וכך, השכם בבוקר, יצאנו למסע הארוך לעיר הקסומה.
לו הייתי מהרטה, הייתי מספר את הסיפור הזה שוב ושוב עד סוף הטור הזה. לו הייתי איתן, מאידך, הייתי מציע לכם בקבוקון טחינה במבטא כה אמריקאי עד שהייתם משוכנעים כי אייב לינקולן מנגב איתכם קומפלט. לו הייתי צביקה, הייתי קופץ על הארץ, פוקד עליה להתפשט, זועק "שרון, תמשיך" ועושה את אשר הבטחתי לעשות כ"מאהב נאמן של הארץ". חבל; דווקא אחותו של שוורץ הגיעה לגמר במטרה מוצהרת להשתלט על בתוליו המשוערים של הכבש השירה-עשר הזה, רק כדי לגלות כי אלו כבר נחמסו בידי הארץ המשתרללת. הבוקר ודאי התעוררו צביקה והארץ ספונים ככפיות.
גמר "השגריר" התחיל כטור דה-פורס הפקתי מרשים, כמעט מדהים, של ההפקה בניו יורק. סי.אן.אן., דיילי ניוז, מייקל בלומברג, אליוט ספיצר – הו, הו, הגויים, ובוודאי היהודים שביניהם, ינטרו לנו עוד זמן רב על הטירטור, אבל "השגריר" התעלתה כאן לפינאלה מרשים מהסוג שטרם נראה. כסף רב הושקע, וכסף רב נראה על המסך. ככה עושים את זה, ו"קשת" יכולה לפתוח בית ספר. מה לעשות שככל שנקפו הדקות והפרסומות עד רגע ההכרזה הסופית, העסק איבד קצת גובה. הצבעת "הקהילות היהודיות"? סליחה, מי אלה, ומדוע לא יעבירו את זמנן במחיקת כתובות נאצה מבתי קברות באזור מגוריהן במקום לגזול מאיתנו זמן מסך? נצא לפרסומות.
חזרנו. ראשון הלך מאיתנו צביקה, בעוד פרי מאבחן אחריו בערגה כי "אהבת ישראל נשפכת ממך" – דיאגנוזה שנשמעת לי כמו משהו שעשוי לדרוש מוסך. זמן ארוך אחר כך זכה איתן – אכן הראוי שבהם – והתמנה לראש ממשלת ישראל, נשיא המדינה ואלוף העולם בשיט מפרשיות, לפחות אם תשאלו את "שידורי קשת", שהתוכנית הפומפוזית שהגו הביאה לשיא חדש את המתסרותו של ערוץ 2 לממלכתיות, לשירות המולדת ולסיסמאות ריקות. "השגריר" הרי הביאה אליכם 14 רפליקות אנושיות חלולות ונטולות דעה, עמדות או ערכים ספציפיים, שאישיותן מתמצה ב"אוהבים את ישראל יותר מכם". כדי להבחין ביניהם ניתנו בהם סימנים קלישאיים: האתיופית, הביץ', החמוד, הדתיה, השגריר. הנראטיב – שרק עשה את עצמו "לאומי" אבל היה, כמובן, אישי – עבר לא אחת כהמצאות של חדר עריכה; כך קרה שיעל בן-דוב התעוררה בוקר אחד וגילתה כי היא הביץ' הלאומית, כי כי יש לה סכסוך דמים עם מהרטה וכי היא שונאת את דפנה. היא למדה זאת מהטלוויזיה כפי שלמדתם אתם.
לא נורא. הכסף הגדול והניסיון העריכתי חיפו על חולשותיה של "השגריר" והפכו אותה לתוכנית מנצחת ואפילו, לא אחת, לפאן, ובסופה בישר פרי לשוורץ: "עם ישראל יוכל לסמוך עליך בעיניים עצומות". היי, עיניים עצומות הן המצב האהוב עלינו! בעיקר כשזה מגיע לתדמיתנו בעולם.
