משהו קטן וטוב

מודה אני: נשגב מבינתי כיצד הפך דווקא עברי לידר לזמר הבולט ביותר בקרב בני דורו בשנים האחרונות. מה הפך דווקא את לידר לזה שמוכר מצוין, מושמע ברדיו ללא הפסקה וממתג את עצמו ככוכב של ממש, בדור נטול כוכבים זוהרים.

אז נכון, לידר כתב כמה להיטים לא רעים, אבל הוא לא באמת הצליח לחרוג מז'אנר

עברי לידר (עטיפת האלבום)

הפופ-רוק הגלגלצי שחולף ליד האוזן כמו שבא, וליצור משהו משמעותי הרבה יותר מטל שגב נניח. נכון שלידר הוא מפיק מוכשר ומיומן, והשירים שלו נשמעים תמיד מוקפדים ומדוייקים, אבל ככותב הוא בנאלי למדי, וכמבצע הוא רחוק מלהיות כריזמטי. ובכל זאת - שלושת אלבומי הסולו שהוציא עד עתה זכו להצלחה כבירה וכבשו לבבות רבים.

בתקופה האחרונה היה נדמה שלידר מנסה בכוח להרוס את מעט המוניטין האיכותי שהיה לו (או סתם להתפרנס), כשכתב לשרית חדד את "בחום של תל אביב", או כשהתנדב לכתוב לרוני סופרסטאר את "תזיז את הישבן".

כיוון חדש

לאור ההיסטוריה הבעייתית הזו, מצליח אלבומו החדש של לידר להפתיע לטובה. "זה לא אותו דבר", נקרא האלבום, ולידר אכן פונה בו למקום אחר. אישי, אינטימי וכן יותר. הבעיה העיקרית שהיתה ללידר באלבומים הקודמים היתה נעוצה בפער בין היומרה שלו להצטייר כאיש של רוקנ'רול, בגרסתו האלקטרונית המעודכנת, לבין התוצאה הסופית - הפופית והנוסחתית באופייה. בהופעות החיות שלו לידר היה נראה הרבה יותר משוחרר ואמיתי מאשר באלבומים המוקלטים, שבהם נדמה היה כאילו הוא מכוון את עצמו בכוח למקומות שהוא לא לגמרי רוצה להיות בהם. כמו שאמר לידר בעצמו: "מלטף ומשקר".

באלבום החדש לידר נשמע הרבה פחות מתאמץ. יש בו משהו טבעי וזורם, נטול יומרה מרגיזה. הטקסטים כבר לא נשמעים כמו יומן של נער מתבגר, הגיטרות מרשות לעצמן להתפרע פה ושם והגוון הכללי של האלבום נשמע בוגר ושלם יותר.

בסך הכלל כולל האלבום 11 שירים, שמתחלקים בין בלדות עדינות, לקטעים קצביים יותר ובדרך כלל משלבים בין שני הסגנונות. השיר המוצלח והמפתיע ביותר הוא "ניסים" בעל הגוון הרוקי. בולטים לטובה גם "פלרמו" האינטילגנטי ו"הזמן עכשיו" הענוג.

לפרקים האלבום משעמם קצת ולא מגוון מספיק, אולי בשל העובדה שלידר אחראי על כל השירים והלחנים, לצד ההפקה, אבל לאוהביו של לידר זה לא אמור להפריע יותר מדי (ותמיד אפשר לגוון באלבום הבונוס ובו מיקסים לשירים ותיקים שהכינו לידר ו-Henree, חלקם חביבים וחלקם לא).

יש לי תחושה שזה יהיה האלבום הפחות מצליח של לידר, בעיקר משום שקשה לסמן בו להיט בסדר הגודל של "ליאונרדו", "תמיד אהבה", "הכוס הכחולה", או "בתי קפה", וחבל שכך. בעיני, זהו האלבום הטוב ביותר של לידר עד עתה. גם אם הוא רחוק מלהיות יצירת מופת, "זה לא אותו דבר" מסמן עבורו כיוון חיובי לקריירה. לידר נמצא בפיסגה כבר כמה וכמה שנים, נדמה שכעת הוא סוף סוף מתחיל להצדיק את זה.