שתף קטע נבחר

53 שנות חלוקה

בדיוק לפני 53 שנה, בכ"ט בנובמבר, קיבלה ישראל את תוכנית החלוקה, ובכך למעשה הכירה בזכותם של הפלסטינים למדינה משלהם

"אוסלו מת!" נשמעת הקריאה בעיירה ושיירת המספידים הולכת ומתארכת על רקע המייתם המבוישת של חלק מיוני השמאל. אלה שלא הפנימו את דבריו של יצחק רבין לפני חתימת הסכם אוסלו הראשון: "אני רואה בהסכם צעד גדול קדימה - ביודעי כי הדרך עדיין ארוכה ורצופת מכשולים שעלינו להסירם, וניתן להסירם".
עכשיו שולט ברחוב הלהיט הלגלגני "אמרנו לכם!", שטיפס לראש מצעד הטשטוש, הערפול והאיוולת, ולצליליו הצורמים ממשיך המחנה הלאומני לרמות את עצמו ולנסר בלהט את הענף שעליו יושבת ישראל. במלאת חמישים ושלוש שנים לתינוק שנולד בכ"ט בנובמבר, ומול זעקות השמחה או השבר על מותו המשמח או הטרגי של הילד אוסלו, צפה השאלה: האם רעיון אוסלו מת? כלומר, האם עקרון ההכרה ההדדית בין הישראלים לפלסטינים אכן התפוגג, או שמא מדובר בקשיים ביישום, שגרמו לכך שמה שאמור היה להיות צעדים בוני אמון הפך למעידות שגורמות חשדנות ותסכול.
דוברי הימין טוענים שכן, אוסלו מת, ושכיום, בשנתה ה-53 של המדינה, על ישראל לקבל החלטה גורלית: "או מדינה פלסטינית, או שלום". אבל הם מתעלמים מכך שהחלטה האמיתית והגורלית כבר נעשתה לפני 53 שנה, כשרובם המכריע של היהודים הסכימו, בשמחה ובריקודים כדאי לזכור, להקמת המדינה היהודית על-פי תוכנית החלוקה. זה נתפס אומנם כרע במיעוטו, אך משמעות הדבר הייתה למעשה: אין שלום למדינה יהודית בלי מדינה פלסטינית. מי שהתנגדו אז לראייה המפוכחת הזאת היו הערבים ואנשי הימין היהודים, מיעוט קטן ביישוב העברי, אבותיהם של מתנגדי אוסלו המכריזים היום על מותו.

הפשרה האוסלואית

העיוורון בעבר הפך לטשטוש עובדות בהווה. ישראל, בקבלה את תוכנית החלוקה ב-1947 ובחתימתה על הסכמי אוסלו ב-1993 וב-1995 שמייצגים את אותו עיקרון עצמו, כבר הכירה בזכותם הלגיטימית של הפלסטינים למדינה משלהם. גם הפלסטינים מצדם הכירו ב"זכותה של ישראל להתקיים בשלום ובביטחון" כשחתמו רשמית ופומבית על אותם הסכמים. גם כיום, למרות ההתפוצצות, עדיין מקבלים רוב היהודים והערבים בישראל והפלסטינים בשטחי הרשות את עיקרון אוסלו, שהוא חלוקה הוגנת, צודקת ולא כפויה של ארץ-המריבה. לפי סקר גאלופ עדכני, 60% מבעלי זכות הבחירה בישראל יצביעו בעד הסכם שלום שיתבסס על הפשרה האוסלואית הזאת. מדובר במרבית אזרחי ישראל, שמאל, ימין ומה שביניהם - למעט לאומנים קיצונים, יהודים וערבים.
ההנהגה הפלסטינית הנוכחית גם היא דבקה עדיין בעקרונות ההכרה ההדדית של אוסלו, ובבוא היום, כשתעמוד בראש מדינה אמיתית ולא בראש פרוסה מחוררת של גבינה שוויצרית, תדע להעביר את ההסכם בקרב בני עמה. מצדן הכירו כל ממשלות ישראל שאחרי ממשלת רבין השנייה - כולל זו של מנהיגי הימין המרכזיים נתניהו ושרון - בעיקרון הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית, ובכך נדמו סופית צלילי הלהיט האנכרוניסטי "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן".
אז אוסלו מת? לא באמת. באוסלו זכתה ישראל לראשונה בתולדותיה בהכרה פלסטינית, כלל-ערבית ובינלאומית בגבולות ה-4 ביוני 1967, כולל ירושלים המערבית כבירתה. כל מי שגדל והתחנך בארץ הזאת יודע, שמעולם לא היה כאן קונסנזוס רחב יותר מאשר סביב הכמיהה הזאת. למרות שהוא מתבוסס ונצרב בחולות הלוהטים של ישראל ופלסטין, הילד אוסלו ראוי להימנות בין ההישגים הגדולים ביותר של הישראלים בכל הדורות, בכך שבידו הרועדת פתח את הדרך להישג הגדול מכולם, זה שלו ייחלו רוב אזרחי ישראל, והוא הוספת יסוד השלום לנדבך הביטחון. מי שמכריזים על מות אוסלו משום שביצועו נתקל בקשיי הבשלה משני הצדדים פשוט מכחישים את תמונת המציאות שבתוכה הם חיים, ומחזירים את הארץ לימי כ”ט בנובמבר ומשם להצהרת בלפור. אם זאת כוונתם, בבקשה. רק שיהיו ישרים לפחות עם עצמם ויציינו שמשם הדרך לחורבן הבית - ולמצדה - כבר לא ממש ארוכה.

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים