חוק בנפטלין

מוחמד ג'ברין, עיתונאי בעל רוח פיוטית מאום-אל-פאחם, החל את מסעו במבוכי המשפט לפני כעשר שנים, בימי האינתיפאדה הראשונה, כאשר כתב בעיתון:

"כל אימת שאמרתי 'הידד, הידד' והשלכתי אבן, השתלטה עלי התחושה שהניצחון קורא לנו: 'הוסיפו לזרוק, הגבירו סבלנות, יותר לתרום ולהתעקש, ואהיה לכם השחר, שאתם מצפים לבואו מזה זמן רב'. לא אכחיש, ידידי, שכל אימת שצעקתי 'הידד, הידד' והשלכתי בקבוק תבערה, אני מרגיש, שאני עוטה הוד ותפארת",

בשל דברים אלה הוגש נגדו כתב אישום המייחס לו עבירה לפי סעיף 4(א) לפקודת מניעת טרור, שעניינה במי שמפרסם דברי שבח או עידוד למעשי אלימות העלולים לגרום למותו של אדם או לחבלתו.

הגזען בנימין כהנא יצא לדרך המשפטית בתקופת מעשי הטרור שהעלתה לשלטון את נתניהו, כאשר הפיץ את הכרוז הבא:

"להפציץ את אום-אל-פאחם! למה כשיצאו ערבים מאום-אל-פאחם ושחטו שלושה חיילים - שלחה הממשלה להפציץ את החיזבאללה בלבנון במקום להפציץ את קן הצרעות אום-אל-פאחם?". כהנא הצעיר הועמד לדין באשמת המרדה, עבירה מנדטורית האוסרת לעורר אי רצון או מורת רוח, מדנים או איבה בקרב יושבי הארץ.

בשלב מסוים נפגשו לפתע המשורר מאום-אל-פאחם והקורא להפצצת אום-אל-פאחם, והמשפט, בקריצת עין אירונית, הצמיד אותם זה לזה כאילו נקשרו באזיקים. מאז עושה הזוג המוזר את מסעו יחד, עד שבשבוע האחרון הגיעו לסוף הדרך.

בית המשפט העליון, בשני פסקי דין שניתנו ביום אחד, בהרכבים של שבעה שופטים, ניתק באבחה אחת את החיבור בין השניים. העיתונאי מיידה האבנים זוכה ברוב דעות, ואילו הגזען הורשע, גם הוא ברוב דעות. בעניין ג'ברין פסק בית המשפט כי העבירה לפי הפקודה למניעת טרור מחייבת שהקריאה לאלימות תכוון כלפי ארגון טרור מסוים, ולאו דווקא קריאה כללית לחלל העולם לידות אבנים. כהנא הורשע כי השופט אור, שנתן את שני פסקי הדין המרכזיים בשתי הפרשות, קבע שהאנכרוניזם המשפטי של עבירת ההמרדה מגן על הערך המכונה "לכידות חברתית", כלומר שמירת היכולת של חלקי אוכלוסייה שונים במדינה לחיות זה בצד זה בשלום ובביטחון.

טקסטים גרועים יוצרים פסקי דין מבוהלים. בשני פסקי הדין נבהל בית המשפט העליון מן המבחן הוותיק והטוב שליווה אותנו מאז פסק דין "קול העם" שניתן בשנות החמישים. על-פי פסק דין זה, ניתן להגביל את חופש הביטוי על ידי ענישה פלילית או סנקציות מנהליות כצנזורה או סגירת עיתון, רק כאשר קיימת ודאות קרובה מסוג הסכנה הברורה והמיידית כי הדברים הנשמעים או הנכתבים יגיעו למעשי אלימות. במקום זאת נשלף מבחן גרוע ומסוכן של הסתברות למעשי אלימות.

בית המשפט איננו מכונה למיץ גזר

המרוויחים הגדולים מפסק דין ג'ברין הם חברי הכנסת הערבים, שהיועץ המשפטי מטריד אותם לתחנות המשטרה כדי להיחקר על אמירות שיש בהן אולי דברי עידוד למעשי אלימות, אך בוודאי שאינן מכוונות לארגון טרור מסוים. המפסידים הגדולים הם אנחנו. ערך "הלכידות החברתית", שנשלף מאיזו מגירה תחתונה של התודעה השיפוטית, נודף ריח נפטלין וחללים לא מאווררים. מסתבר כי ישראל של שנות החמישים, המוקפת אין סוף אויבים ואיומים, הייתה בעלת ביטחון עצמי הרבה יותר גדול מישראל שנת אלפיים.

פסק דין ג'ברין מצטרף אל שורה ארוכה של פסקי דין, המלמדים אותנו שכאשר בית המשפט העליון רוצה - גם מטאטא יורה. לשון החוק, מסתבר, מחייבת את כולם חוץ מאשר את שופטי בית המשפט העליון. ראוי להביא את הבשורה האחרונה שיצאה גם היא השבוע מבית המשפט העליון, האומרת כי בית המשפט אינו מכונת מיץ גזר. וכך כתב רב האמן הלשוני העליון, השופט מישאל חשין:

"בית משפט אין הוא כמכונה שנועדה למיצוי מיץ גזר מגזר, מכונה שבצידה האחד יידחק הגזר ובצידה האחר יזול מיץ גזר. בית משפט היה כרקמה חיה ונושמת, רקמה רוויה במיצים - ביניהם מיצים של צדק ושל יושר, של תום-לב ושל שכל ישר - ובהזיננו אותה בנתונים הבאים מן החוץ, מעכלת ומעבדת הרקמה, על-ידי המיצים שבה, אותם נתונים הבאים אליה מן החוץ, ולאחר אותו עיכול ועיבוד מייצרת היא את המוצר שהיא מייצרת."

אביגדור פלדמן, עורך דין