הנגיף האנטישמי

לפני כחודש, באושוויץ, נשבעה אירופה להילחם באנטישמיות. לרגע רב הפיתוי להתבשם מנכונותו של הזרם המרכזי ביבשת לשאת, ולו באיחור טרגי, באחריות לזן הישן של שנאת היהודים. אבל בינתיים צצה מוטציה חדשה, נבזית ומסוכנת, של שנאת ישראל, העמידה בפני התרופה שפיתחה אירופה עצמה.

באותו עידן עצמו שבו נשאה את הנגיף האנטישמי, תרמה אירופה לאנושות את הנאורות ואת החברה הפתוחה. כאשר הופיעה המחלה הזו בגילוייה הבזויים ביותר, פיתחה אירופה את המחויבות לזכויות האדם. לקח הפייסנות האירופית נתן לגיטימציה לזכותן של חברות פתוחות להשתמש בכוח להגנה עצמית מפני אלימות וטרור. הסדר העולמי שאחרי המלחמה העיד לכאורה על מיסוד הלקחים.

רבים מן המנגנונים האלה עברו מאז הזניה: על המוסדות הבינלאומיים השתלטו הערכים המאוסים של משטרי הרודנות בעולם השלישי; הכינוס הבינלאומי הגדול נגד גזענות בדרבן הפך לאורגיה אנטישמית. ועדת זכויות האדם של האו"ם הופקדה בידי נציג לוב ובמועצת הביטחון שמר נציג סוריה על שלום העולם. בעשור האחרון התפשט הנגיף באירופה.

המוטציה החדשה של שנאת ישראל באירופה מסוכנת מפני שהיא חסינה לתרופת הנאורות. השנאה אינה מתמקדת עוד ביהודים הבודדים, אלא בבית הלאומי שכוננו, בתבנית מדינת הלאום האירופית. קורבנות האנטישמיות בגלגולה החדש – היהודים במדינתם – מוצגים כאויבי ערכיה הבסיסיים של הנאורות. זוהי שנאת ישראל בשם זכויות האדם. מה שעושה את ההתקפות על המדינה היהודית לאנטישמיות פרועה הם שלושת המאפיינים הדוחים ביותר של שנאת ישראל לדורותיה: הצבת סימן שאלה על עצם זכותם של היהודים לממש את מה שנחשב לגיטימי לכל קולקטיב לאומי אחר, הצגת דרישות המופנות אליהם (שאי אפשר לעמוד בהן בעליל) ותיאורם כאיום על שלום העולם והאנושות.

אירופה חוטאת בשלושתם. אזרחיה הציבו את ישראל בראש רשימת הסכנות לשלום העולם. ממשלותיה אישרו באו"ם החלטה שערורייתית של בית הדין הבינלאומי בהאג, ששללה מן המדינה היהודית – לבדה מכל מדינות העולם – את הזכות הבסיסית להגנה עצמית מפני טרור. הזרם המרכזי של האליטות האירופיות מעלה ערעור חצוף ומסוכן על הזכות האלמנטרית לקיים מדינת לאום יהודית. בכל היבשת, שבה צמחה בנקל האידיאולוגיה שהוליכה למחנות ההשמדה, משתרשת ההשוואה החולנית בין ישראל לנאצים.

גרמניה סערה כאשר נציגי מפלגה ניאו-נאצית בפרלמנט מחוזי השוו בין השואה לבין הפצצת בעלות הברית על דרזדן. לפני כחודשיים לא נעו אמות הסיפים כאשר משאל מקיף ומדעי העיד ש-68% של העם הגרמני (בלא מהגרים) סבורים כי ישראל מנהלת "מלחמת השמדה" נגד הפלסטינים; 51% השוו במפורש את מעשי ישראל למעשי הנאצים ביהודים. 62% אמרו שנמאסה עליהם ההתעסקות היתרה בפשעי הנאצים נגד היהודים. את התועבה הזו בקרב העם הגרמני קשה לאזן אפילו בגילויי הסולידריות האנושית הכנים של הנשיא קהלר ובידידותו המוכחת של שר החוץ פישר.

באיחור של יותר מיובל חגגה אירופה את ניצחונה ב"מלחמה הקודמת" נגד הזן הישן של האנטישמיות. המוטציה החדשה מתפתחת לממדי מגפה בחסות זיכרון אושוויץ. עכשיו מציגים צאצאי התליינים את היהודים כמשמידי הפלסטינים, בעוד מפיצי עלילת הדם מתחזים למגיני זכויות האדם. העיוות הזה מסכן את המסד הערכי של אירופה אפילו יותר מאשר את מעמדה המדיני של ישראל.