סדרת חינוך לברקוביץ
נשיא מכבי חיפה הראה איך לטפל בכוכבים נפוחים שרודפים אחרי כסף, כבוד ושררה
אין זו שעת חינוך נוספת, מבישה, לגור שלף ולכדורסלנים ישראלים אחרים במכבי ת"א. כאן לא מייבשים על הספסל שחקנים כחול-לבן מנוסים אפילו כשיש כבר 30 נקודות הפרש. כאן מדובר בסדרת חינוך אמיתית של יעקב שחר, הבעלים של מכבי חיפה, למי שנזקק לה כבר לפני כמה שנים: הכדורגלן איל ברקוביץ.
ברקוביץ נמנה עם הכדורגלנים המוכשרים ביותר שצמחו בישראל, קנה לעצמו מקום קבוע בנבחרת וחרש עולם. שום דבר לא חסר לו בקריירה הבינלאומית, למעט תכונה אחת: קצת צניעות וענווה וכבוד לאחרים. כל מה שהיה בשעתו לגיורא שפיגל למשל, מהבולטים בשחקני מכבי תל-אביב והנבחרת הלאומית בשנות ה-70, חסר לאיל ברקוביץ. הפה שלו, מוקדם מאוד יחסית, התחיל להפיק מרגליות.
שפיגל היה שחקן רגיש לאנשים שמסביבו, כוכב שלא סבל משכרון כוח. אהבו אותו, העריצו ממש, למדו ממנו רבות. לידו ובעזרתו טופחו אז צעירים חסרי אמצעים, ביניהם כאלה שהמגרש היה מפלטם מהרחוב ומעולם הפשע. האינטגרציה האמיתית הייתה אז במגרשי הכדורגל, והיא הניבה תוצאות: רבים מהכדורגלנים פנו עם פרישתם לאימון, להוראה, לחינוך ולעסקים. הרדיפה אחרי הכסף לא הייתה אז, עדיין, חזות הכול.
הכרסום בכל מה שהיה מעבר לצד החומרי והכספי של הספורט מזדקר עכשיו לעין: קם דור של כוכבים נפוחים שעוסקים ברדיפה חולנית אחרי כסף, כבוד ושררה. הם יוצרים אווירה עכורה, מגדפים, מהלכים אימים על מנהלי קבוצותיהם. זה חלק מהרפרטואר שלהם, ואפילו מאמנים מנוסים, בעלי עמוד שדרה, מתקשים לרסן אותם. הם מ-פ-ח-ד-י-ם.
עכשיו החליט הבעלים של מכבי חיפה, יעקב שחר,שהוא לא יהיה בסרט הזה. רק זה מה שחסר לו. כדורגל מבחינתו זה לא רק עסק כלכלי, יש לו ערך מוסף, ואין שום סיבה לסכן את יציבותה של קבוצה שבקרוב תהיה אלופה פעם שנייה ברציפות. אין לו שום סיבה לשקר לעצמו ולהתנהג כאילו מכבי חיפה שרויה במצוקה. אין דבר כזה. בדיוק להפך.
שחר נהג בתבונה ותגובת ברקוביץ הוכיחה כמה צדק. הוא לא חס על שחר, שחרר את חרצובות לשונו וירה לעברו דברי בלע. הוא היה ב"מיטבו". הוא שיחק ממש לידי שחר.
ברקוביץ לא הבין איך אפשר היה לומר תודה, מצטערים, אנחנו לא זקוקים לך. הוא מציע לשחק במכבי חיפה, מוכן לרדת לסכום צנוע של 350 אלף דולר בעונה, ודוחים אותו על הסף? לא נכנסים איתו אפילו למו"מ? עושים לו טקס זובור ימים ספורים בלבד אחרי מסיבת העיתונאים שארגן לעצמו, כאילו עם ישראל ממתין בכל שנייה למוצא פיו, כאילו ההמונים לא ישנים בלילה בתקווה לראות אותו במדי האלופה. מה, הם באמת לא חלמו עליו?
הוא לא הבין איך שחר לא עט עליו ומייד, חיבק אותו בכל הכוח, ופרש לכבודו שטיח אדום. הוא האמין, משום מה, שאחרי כל השטיקים, ההתלהמויות והשערוריות בחו"ל, כל קבוצה בצמרת הליגה תסתער עליו. הוא יתקבל בכבוד מלכים.
יעקב שחר העניק בהזדמנות הזאת סדרת חנוך גם לקומץ אוהדים שביקשו להלך עליו אימים בעניין צירוף ברקוביץ. הוא לא פחד מהם. גם לא מהאיומים להחרמת משחקי הקבוצה. הוא למד משהו מלוני הרציקוביץ של מכבי תל-אביב בפרשת אבי נמני: אסור להיכנע לאלימות. אסור לפחד. הרציקוביץ לא נכנע, נתן גיבוי למאמן ניר קלינגר, ונמני סולק. עכשיו זה קורה בבית"ר ירושלים. אלי אוחנה הפסיק לפחד מהאוהדים והקבוצה חזרה לנצח. נמני נשאר על הספסל.
מומלצים
