אינטל נגד AMD: הקרב האחרון

מלחמות הן דבר רע, אבל מלחמת-טכנולוגיות היא דבר מעניין. בעיקר כשמדובר בטכנולוגיית המעבד המרכזי, ה-CPU, שהיה ונותר הרכיב הכי חשוב במחשב האישי. במשך שנים אנחנו מסקרים ומספרים על המלחמה הבלתי נגמרת בין אינטל ל-AMD, ומהלכיה רק הולכים ונעשים סבוכים ומפתיעים. אבל שום דבר כמו מה שכנראה מצפה לנו.

רבים אוהבים לראות בה מלחמת דוד בגוליית, אבל הגוליית הזה הרבה יותר פופולרי והדוד הזה הרבה יותר גדול וחזק ממקבילו המקראי. אינטל, מלבד החיבה ששמורה לה אצל הרבה ישראלים בגלל הנציגות המקומית הוותיקה, היא סמל למצויינות וחדשנות טכנולוגית. AMD, שבמושגים ישראליים הייתה יכולה להיחשב לחברת-ענק, משחקת מול אינטל בתפקיד האנדרדוג.

אשתקד, אחרי שנים של הבטחות שקויימו רק באופן חלקי, הצליח האנדרדוג להפתיע. זו הייתה אמנם שנה של רווחי שיא לאינטל, אבל בקרב עם AMD היא יצאה בשן ועין. ההיסטוריה ארוכת השנים שבה כמעט לא קרה שנמצאה בנחיתות טכנולוגית מול AMD, נקטעה עם מספר הצלחות מטאוריות של המתחרה החצופה, ומספר אכזבות מצד אינטל.

תדמיתה של אינטל נפגעה. גרוע מזה: גאוותה נפגעה. AMD, החברה שדוברי אינטל משתדלים לא להזכיר את שמה - או שעושים זאת כששחוק דק בזווית פיהם - הצליחה לנצח אותה במבחני הביצועים, לעמוד בכל היעדים שלה, ולהציג אסטרטגיה מסודרת ומבטיחה שכולה רצופה תקדימים טכנולוגיים. אינטל, חברה שמרנית שרגילה לשמור את הקלפים צמודים לחזה, זהירה בהצהרותיה ומגובשת בדרכה, הראתה השנה חוסר עקביות והססנות.

האם AMD באמת מאיימת על אינטל? או שאולי מה שקרה השנה הוא שהיא הצליחה להעיר את הנמר ממרבצו? קשה לומר. אבל אם ללמוד מהניסיון, מחכה לנו תקופה מסעירה שבה אינטל תשלוף מהארסנל הטכנולוגי שלה את התותחים הכבדים. ייתכן שזה יסתיים בהטחת ארטילריה כואבת, טרמינלית, על AMD. ואולי זה יסתיים אחרת לגמרי. בכתבה זו, ובכתבת המשך שתתפרסם בגיליון הבא, נספר את סיפור המלחמה בין AMD לאינטל, היום ובעתיד.

מלחמת המעבדים: תקציר הפרקים הקודמים

כשסוקרים את ההיסטוריה של המחשוב האישי, יש מספר נקודות התחלה מקובלות. רובן ממוקמות אי-שם בחצי השני של שנות השבעים, או קצת אחרי, ומתייחסות למחשבים נשכחים וטכנולוגיות שעברו מן העולם. אבל ישנו ציון דרך חשוב אחד, שככל שחולף הזמן הולך ומסתמן כאבן הדרך החשובה של המחשוב המודרני: הכרזת אינטל על המעבד 8086 באפריל 1978.

27 שנים אחרי, קל יותר להבין את חשיבות הצומת ההיסטורי הזה, של מאורעות ואנשים. הענק הכחול, IBM, שלט ביד

רמה במיחשוב הארגוני והתעשייתי וביקש להציע פתרון זול לעסקים הקטנים. הם בחרו להתבסס על השבב החדש של אינטל (או למעשה, על וריאציה שלו: 8088). הם גם רצו שהמחשב האישי שלהם יגיע עם גירסה כלשהי של שפת BASIC, כמו ה-Commodore PET שהוצג שנה קודם. לכן הם פנו לזוג החנונים התמהוני שפיתח קצת קודם מהדורת BASIC למחשב ה-Altair הפופולרי. פול אלן וביל גייטס, מכרו להם בסופו של דבר גם את MS-DOS. השאר היסטוריה.

ביל גייטס, המייסד האגדי של מיקרוסופט, היה בחור צעיר עם חזון. הוא טען בתוקף טענה שנשמעה באותם ימים מופרכת: חברות התוכנה, ולא חברות החומרה, עתידות לעצב את עולם המחשוב העתידי. לגורדון מור, המייסד האגדי של אינטל (באותם ימים בן 49, ד"ר לכימיה ופיזיקה), היה חזון משלו: טכנולוגיית המיקרו-מעבדים תאפשר להכפיל את מספר הטרנזיסטורים בשבב, בקצב של פי שניים בכל שנתיים ("חוק מור"). שניהם, עשו מאז כמיטב יכולתם כדי להגשים את החזון המשותף. אינטל ומיקרוסופט יהפכו לימים לשתי חברות ההייטק החשובות בעולם.

אינטל עולה על המפה

הצעיר, הנועז, חד החושים ובעל החזון הבהיר ביותר בחבורה, היה ביל גייטס. זו הסיבה ששלושה עשורים מאוחר יותר הוא גם הכי מצליח, גם הכי עשיר וגם הכי שנוא.

כל אחת משלוש החברות התפתחה בכיוון שונה. מיקרוסופט קנתה לעצמה אחיזה בשוק ה-PC מהרגע הראשון, ומאז רק הלכה והתחזקה עד שקיבלה את התדמית של הענק הדורסני והמונופוליסטי. רק היום, מתחילים לינוקס והקוד הפתוח להיראות כמו משהו שעשוי להזיק לה, וגם אותם כדאי לתפוס בפרופורציות.

IBM יצאה אמנם רשמית מעסקי ה-PC רק לאחרונה, אבל האמת היא שהיא איבדה את השוק כבר מזמן. היא החלה לאבד אותו כשהופיעו תואמי ה-PC הראשונים של קומפאק וקולומביה, ב-1982. היא איבדה אותו סופית ב-1987, עם הצגת קו מחשבי ה-PS/2, ניסיון נואש וכושל להכתיב את תקני התעשייה שהסתיים במפח נפש.

אינטל שונה משתי החברות האלה. היא אמנם הפכה מהר מאד לספק הכמעט בלעדי של המעבדים למחשבים האישיים, אבל במשך שנים רבות גורלה לא היה קשור בתעשיית ה-PC כמו זה של מיקרוסופט. בין השאר משום שהקפידה להצטיין בתחומים נוספים. אנדי גרוב, מי שהיה נשיא החברה במשך רוב שנותיה, מספר בספרו "רק פרנואידים שורדים", על ההחלטה שקיבל לקראת סוף שנות השמונים, לנטוש את התחום המכניס של ייצור רכיבי זיכרון ולהפוך את שוק המעבדים ל"Core Business" של אינטל. הוא מתאר אותה כהכרעה מתוך אילוץ - בעיקר בגלל הכניסה המהירה של יצרנים יפנים לשוק רכיבי הזיכרון.

בתקופה ההיא, אינטל כבר הציגה את 80286 (1982) ואת מעבד-העל 80386 (1985) שתמך ב-"386 mode"; זה שאיפשר לראשונה למערכות הפעלה דוגמת Windows להפעיל זיכרון וירטואלי כדי לאפשר ריבוי משימות. אבל המעבד המתקדם של אינטל, כמו מערכת ה-GUI של מיקרוסופט, היו משהו שפגשת רק אצל פריקים.

אינטל הופכת לאימפריה

ההכרזה על 80486 בשנת 1989, פחות או יותר חתמה את עידן ה-16 ביט של המחשוב האישי. היה ברור שהמחשבים ממשפחת Apple II, מחשבי Commodore וצעצועים אחרים, אהובים ככל שהיו, לא יוכלו לעמוד בדרכה של רכבת ה-PC. המרוויח העיקרי היה מעבד ה-386 שנעשה פופולרי מאד.

עברו עוד לפחות שלוש שנים עד שאנשים התחילו לקנות מחשבי 486, אבל בינתיים הצליחה אינטל להפוך את שוק ה-PC למקור הכנסה בריא ובטוח יחסית. רק ההצלחה המרשימה של המעבדים בטכנולוגיית RISC ריחפה מעליה כענן שחור: הם היו חזקים הרבה יותר מהמעבדים שלה, במיוחד בחישובי נקודה צפה (Floating Point) אבל לא רק.

לא היה מדובר במתחרות ישירות של אינטל על שוק ה-PC, אלא בחברות כמו Sun, IBM, MIPS, דיגיטל ו-HP. כולם ענקי חומרה, שכיוונו לא למשתמש הביתי אלא למחשוב הארגוני שהיווה מעל ל-80 אחוזים מהשוק. הם הציעו תחנות עבודה ושרתים, שהריצו בעיקר מערכות הפעלה ממשפחת Unix, ואמנם עלו פי כמה מהפלטפורמות האינטליות היקרות ביותר, אך גם היו מהירים פי כמה.

הופעת הפנטיום

התמונה החלה להשתנות עם המעבר המהיר של ארגונים לשימוש בסביבת Windows של מיקרוסופט. האפשרות להקים מערכת מחשוב ארגונית שלמה על בסיס השילוב שנודע לימים כ"Wintel", קסמה לא רק במחיר אלא גם בנוחות שלה. מאוחר יותר, עתיד היה השילוב בין Windows NT למעבדי פנטיום-פרו, להביס את האלטרנטיבות היוניקסיות. בינתיים (1993), הופיע על המפה מעבד ששינה את הכללים: פנטיום.

פנטיום היה הראשון שהוכיח שמעבד CISC אינטלי יכול להביס מעבדי RISC יקרים פי כמה ברוב המשימות. זה גם היה המעבד הראשון של אינטל מאז 286, שלא המתין על המדף במשך שנים.

במקביל, החלה אינטל לטפח לא רק את מעבד הדור הבא פנטיום-פרו, אלא גם פרוייקט עתידני למעבד 64 ביט. היא זיהתה כוח עולה נוסף בשמי ההייטק. לא, לא חברת דיגיטל, שהחזיקה במעבד Alpha החזק שרבים חשבו שיירש את הפנטיום. לפרוייקט העתידני שלה, חברה אינטל למי שעתידה לימים לרכוש את קומפאק, שרכשה את דיגיטל: HP.

ל-HP, חברה חזקה עם תרבות ניהול חכמה, הייתה משפחת מעבדים מבטיחה משלה, וארסנל מרשים של טכנולוגיות מוליכים למחצה. מאחורי הקלעים, החלה אינטל לפתח יחד איתה את Merced, המעבד שיקרא לימים בשם איטניום.

AMD נכנסת לתמונה

למה בעצם "פנטיום"? מדוע אינטל לא קראה למעבד הדור החמישי שלה "586" כפי שהכל ציפו? הסיבה העיקרית הייתה הופעת מטרד אמיתי ששמו AMD. חברה שעסקה בפיתוח מעבדים תואמי-אינטל, והקפידה לקרוא להם בשמות דומים. על מספר אי אפשר להגן בפטנט או ב"סימן רשום". על שם כמו "פנטיום" אפשר.

זה התחיל קצת קודם. ב-1991, בערך בזמן שבו אינטל הגיעה לרווחי שיא עם מעבדי 386DX-33, הופיע בשוק מעבד חצוף בשם Am386DX-40. הוא זכה לפופולריות עצומה, ונמכר בכמיליון יחידות תוך כמה חודשים. החברה שמאחורי המעבד, AMD, לא הייתה זרה לאינטל. אינטל עצמה עודדה את AMD עשר שנים קודם, לרכוש ממנה רישיון לייצור מעבדיה. המעבד הקודם של החברה, Am286, היה בעצם מעבד 80286 של אינטל עד הטרנזיסטור האחרון.

במקור, אינטל חשבה להיעזר ב-AMD כדי לדחוף את מעבדיה לשווקים נוספים. אבל הידיד של היום מתברר לעיתים כיריב של מחר, ואינטל שלא ציפתה לתחרות ישירה מצד AMD הופתעה לגלות שהמעבד שלה פשוט מהיר יותר.

שנתיים מאוחר יותר, כשמעבדי 486DX-33 רק התחילו להימכר, הסיפור חזר על עצמו: AMD הכריזה על Am486, מעבד במהירויות שעון של 40MHz ו-50MHz. לאינטל היה מעבד נוסף, מהיר יותר, 486DX/2-66, אבל הוא נועד להיות המעבד היקר והיוקרתי שממנו היא תגרוף את הרווחים הגדולים.

עברו כמה חודשים, ואינטל שלפה שפן מהכובע: היא הציגה את מעבדי 486DX4, גירסאות 75/100MHz של 486. המתחרה החצופה ענתה לה ב-Am486DX4, שרץ במהירויות של 100/120MHz. ברקע, נגסה בתחתית השוק חברה קטנה נוספת בשם Cyrix, שמכרה מעבדים קצת פחות מתקדמים אבל זולים מאד ועם שמות מתחכמים (כמו 486DLC שהוצג כגירסת שדרוג של 486 לבעלי 386, והיה בעצם תואם-386 שרץ במהירות שעון גבוהה).

באינטל כעסו מאד על השמות הדומים, ומן הסתם גם על העובדה ששתי המתחרות הקטנות הצליחו לנגוס ממנה נתחי שוק נאים במהלך 1994. אבל כל זה היה עתיד להיגמר עם הדור החדש של מעבדי הפנטיום.

המירוץ הבלתי נגמר

ביוני 1995 החל תור הזהב של הפנטיום. זה אמור היה לקרות עוד קודם, אבל צריך היה "לחנך את השוק". אנשים לא הבינו אז שמעבד כמו פנטיום 100, יכול להיות מהיר בהרבה ממעבד כמו 486DX4-100, למרות שהשניים רצים באותה מהירות שעון. מיוני 1995 ואילך, החלו מהירויות השעון של פנטיום לטפס ובתוך שנה הגיעו ל-200MHz.

זו הייתה הפעם האחרונה שבה הצליחה אינטל לברוח ל-AMD. תואם-הפנטיום AMD K5 הציג לא רק ביצועים קצת פחות גבוהים, אלא גם ובעיקר מהירויות שעון נמוכות משמעותית. AMD ניסתה, כבר אז, להחליף את המגהרצים בציון "PR" שיעיד על רמת הביצועים האמיתית, אבל הניסיון הזה נכשל. זה יכול היה להיות סופה של AMD, אלמלא הרכישה המזהירה של חברה קטנטנה בשם Nex-Gen, בתחילת 1996. בתוך שנה הפכה הטכנולוגיה המצויינת של Nex-Gen לקו מעבדים חדש של AMD.

Cyrix עוד העניקה לאינטל תחרות מסויימת עם מעבד מצליח בשם 6x86, ואחר-כך נעלמה מהמפה. AMD, חזרה לתמונה ב-1997 עם AMD K6, שבגירסאותיו השונות הצליח להתחרות יפה במעבדי פנטיום MMX ופנטיום II. אחר-כך, הגיע AMD Athlon, שהיה מהיר מפנטיום III (אבל נתמך בטכנולוגיית לוח פחות טובה שהגבילה אותו). ומהכרזת Athlon XP באוקטובר 2001 ועד היום, AMD נושפת בעורפה של אינטל - אם לא שיווקית, אז בוודאי טכנולוגית.

בעצם, להוציא שנת 1996 שהייתה כולה של אינטל, הסיפור שלה ושל AMD חזר על עצמו כמעט בכל דור. בכל פעם AMD מצליחה להפתיע ואינטל בורחת לשלב הבא. מ-386 ל-486, וממנו לפנטיום. ל-MMX, ואז לפנטיום II עם התושבת המיוחדת שאסור היה לחקות אותה. ואז, תוך טיפוס במהירות השעון ומזעור הליתוגרפיה - לפנטיום III ואז לפנטיום 4 לגירסאותיו.

ל-AMD היו במשך השנים הרבה הברקות, אבל לא היו לה הכוח השיווקי, כוח הייצור, וגם לא הרפרטואר העשיר של טכנולוגיות שיש לאינטל, שאיפשר לה למצוא בכל דור מוצא יצירתי ולחזור למצב שבו AMD נאלצת לרדוף אחריה. 2004, הייתה השנה הראשונה שבה התהפכו היוצרות.

בכתבה הבאה: מה צפוי בעתיד.