אשקלון היא לא ניו יורק

כקודמותיה לז'אנר, גם "דרוש מנהיג" שעלתה אמש ב"טלעד", מעמתת את המתמודדים אלו עם אלו, מעמידה אותם במבחנים של חברות, אמינות, אומץ לב ו... חוש ליחסי ציבור ולשימוש נכון במכשיר הפלא שעומד לרשותם – טלוויזיה.

התוכנית החדשה משודרת מיד לאחר שירדה הריאליטי של "קשת" – "השגריר" וכבר בפרק הראשון ניכר ההבדל בין שתיהן. "השגריר" עימתה את המועמדים עם מעמדה הבינלאומי של ישראל בעולם והמנצח זכה בתואר שגרירות מפוקפק באירגון יהודי בניו יורק. למרות מגבלה זו, הוציאה ההפקה את המירב מבחינת המדיום הטלוויזיוני. לעומת זאת, "דרוש מנהיג" מעמתת את המשתתפים עם ישראל עצמה על בעיותיה. זו תוכנית הקוראת תגר על האדישות שמגלים חלקי ציבור אלה לאלה, על חוסר הסולידריות המינימלי בין תושבי רמת השרון לתושבי שכונת בן גוריון באשקלון. התוכנית עשויה היטב והיא עוסקת בתכנים חשובים. הייתי רוצה שרבים ירצו להיות מובילים חברתייים, אבל אני מהמר שיותר רוצים להיות שגרירים כי ניחוח ניו יורק נראה לעיתים ערב מניחוחה של אשקלון.

שתי הקבוצות של הדרום והצפון נאבקו זו בזו על בניית מגרש משחקים באשקלון. שתי הקבוצות עשו הכל להניע תושבים לפעול עימן והמלאכה צלחה בידן. קשה היה להבחין מי טוב יותר ומי פחות. כל המשתתפים יודעים כי "גורלם" נעוץ בהופעתם מול המצלמה. במשפט ביקורת או חיבוק הדוק או מאולץ עם תושב בשכונה. אין כאן איזה ניקוד אובייקטיבי של בחינת גמר ב"מדעי מנהיגות". יש כאן בחינת גמר ביכולת לא להרגיז יתר על המידה את חברי קבוצתך. לא להפוך מטרד ולדעת ברגע הנכון להיות אמפטי, אמין ואיכפתי בפני המצלמה, שאמנם איננה בחבר השופטים אבל היא מחליפה תפקידים, פעם בקטגוריה ופעם בסנגוריה.

ברור שכדרכן של תוכניות אלה, המצלמה שמתלווה למשתתפי התוכנית יוצרת תכונה אצל תושבי האזור. ההתמכרות, ההתלהבות, הרצון לסייע בבניית מגרש משחקים בשכונה, כפי שנדרשו המשתתפים והתושבים לבצע במשימה הראשונה, מונעים בכוח המצלמה, ברצון להיות IN מול מסך טלוויזיה שבו תמיד יש כאלה שווים וששווים יותר.

יצירת מנהיג דרך תוכנית טלוויזיה זו יומרה שתתקשה לעמוד במבחן המציאות. אבל תפקיד התוכנית איננו יצירת מנהיגות לאומית אלטרנטיבית (הלוואי וניתן היה). תפקידה הוא להעלות את מעמדם של מנהיגים עירוניים, שכונתיים, קהילתיים. לתת להם במה ואולי סוף סוף להעלות את הנושא החברתי והמחוייבות החברתית לראש סולם העדיפויות של הבוחר הישראלי. בעיריה, בוועד השכונה, בראשות ארגוני סטודנטים ואולי בעתיד אף במדינה כולה.

דווקא טדי

כשאני מסכם את שנותיי בשדות הפוליטיקה והפעולה המדינית, קשה לי לאתר את התכונות שהופכות אדם לכזה שרבים נוהים אחריו. האם זו האמינות של רבין? או התנופה של פרס? או הכריזמה של בגין? או הנחישות הדורסנית של שרון? אבל כאשר אני מנסה לאמץ זכרוני ולדבר על מנהיג בראיה כוללת ורחבה אני נזכר בטדי קולק. 

הכריזמה נזלה ממנו, למרות שהיה כבד לשון במקצת. הנחישות לראות עצמו רק כראש עיריית ירושלים וההתמכרות למענה, יכולת ההנעה של אנשים בעולם ובארץ לעשות למען ירושלים, מעמידים אותו בעיני כמנהיג ייחודי כמעט ללא מתחרים. אבל אני חושש לאור התוכנית הראשונה שאם טדי קולק היה בין משתתפיה, הוא היה מועד להדחה. אולי היו רואים בו דוק של "התנשאות", אבק של "אינדיבידואליזם" ואולי אני טועה.

שתי הערות לסיום:

1. הקריינות פומפוזית מידי. ראוי שהמעשים ידברו בעד עצמם והקריינות תהיה חרישית יותר ופחות "שגרירית".

2. אני מעריך את מי שעומד בראש "חבר השופטים", אבל זרקתם מהתוכנית דווקא את יום טוב משה שהיה הטוב מכולם (בעיני) ואני חושב שכמעשיי מנהיגים פוליטיים, העיפו המשתתפים את המתחרה החזק מכולם. חכמה פוליטית יש להם בשפע...