שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    נשמה שחורה
    אוסף חדש של הלייבל "אטלנטיק" מסכם את אחת התקופות הכי נפלאות במוזיקה של המאה הקודמת

    "הרית'ם אנד בלוז היתה מוזיקה גאה ששיקפה את נשגבות הרוח של התקופה – תנועת זכויות האזרח, הרדיקליזציה של הנוער, הליברליות כלפי סמים ועליית הרוקנ'רול" (ג'רי ווקסלר, סגן נשיא "אטלנטיק", אגדה ומפיק מוזיקלי, מעיד על כוח הרפרטואר של "אטלנטיק").

     

    כשפיט טאונסנד מ"המי" רצה לפתוח בקריירת סולו עמדו בפניו שתי אופציות אטרקטיביות: הראשונה, ללכת עם "CBS" הבינלאומית, שהציעה לו חוזה שכלל מיליון דולר מקדמה לכל אלבום. האפשרות השניה היתה ללכת עם "אטלנטיק רקורדס". טאונסנד, שביקש לישון על העניין, ניגש אל אוסף תקליטי הוויניל שלו, שהיה רוויי בהוצאות נצחיות של רית'ם אנד בלוז, והחליט: "אטלנטיק".

     

    בשנת 1969 ה"רולינג סטונס" היו הלהקה הגדולה בעולם. הם בדיוק השתחררו מהחוזה עם "Decca" וחיפשו בית חדש. קלייב דייויס, הצ'יף המצליח של CBS, רדף אחרי הישבן המרקד של מיק ג'אגר בכל רחבי הגלובוס. אבל ג'אגר וריצ'ארדס החליטו: "אטלנטיק". "אנחנו נהיה גאים להיות בחברה עם קטלוג של מוזיקה שאנחנו כה אוהבים", קבע ג'אגר.

     

    ההיסטוריה של הרוקנ'רול רוייה בסאגות מרתקות על חברות תקליטים קטנות עם אנשים גדולים ששינו את חיינו: "סאן רקורדס" של סם פיליפס מממפיס, שהביאה לעולם את הרוקבילי של אלביס פרסלי; "מוטאון" מדטריוט, בהנהגתו של ברי גורדי, שהעניקה לנו שלל להיטים נצחיים חוצי גבולות; "אלקטרה", חברת הפולק-רוק של ג'ק הולצמן, שהביאה לנו את "לאב", "הדלתות", ה-אם.סי.5 ואחרות. ואף-על-פי-כן, יש משהו בסיפור של "אטלנטיק רקורדס", שהופך אותו להירואי מכולם. אחרי הכל, "אטלנטיק" לא רק שינתה יותר מכל חברה אחרת את הצליל של המיינסטרים האמריקני, אלא ממש השפיעה על התרבות האמריקנית בתקופה שלאחר מלחמת העולם.

     

    האוסף החדש והמצוין "אטלנטיק גולד", שכולל שלושה דיסקים במחיר אטרקטיבי במיוחד של 99 שקלים, וכולל 75 שירים של ריי צ'רלס, "הדריפטרס", "הקוסטרס", אוטיס רדינג, סלומון ברק, וילסון פיקט, ארית'ה פרנקלין ואחרים - מספר את כל הסיפור.

     

    שלישיה מנצחת

     

    "אטלנטיק" הוקמה ב-47', אבל החלה להתעצב בתחילת הפיפטיז, כאשר אהמט ארטגון, בנו של שגריר טורקיה לשעבר בוושינגטון, צירף כשותף את ג'רי ווקסלר; יהודי ניו-יורקי ואספן ג'אז קנאי, שבזמן עבודתו ככתב "הבילבורד" טבע את המונח "רית'ם אנד בלוז" כתחליף לכינוי "Race Music" שהיה מהול בסממנים גזעניים. בסוף שנות ה-50 יחבור אליהם נשואי ארטגון, אחיו של אהמט ומרצה להיסטוריה של הג'אז באוניברסיטה של קליפורניה, שיכונן ב"אטלנטיק רקורדס" את אחת ממחלקות הג'אז הכי מרשימות בכל הזמנים. יחדיו הם יהיו שלישיה מנצחת.

     

    אהמט היה איש עסקים מחונן, קירח וממושקף, ודובר חמש שפות. הוא גם היה אלוף העולם בקסם אישי. הוא נהג לעטות חליפה בת שלושה חלקים, התנהל כמו פלייבוי ויצר לעצמו שם של חיית מסיבות (צעירים כמו פיל ספקטור, שחשו מהופנטים לידו, ניסו לחקות את הפאסון שלו כל חייהם). חף מהמסורת הגזענית של "הוואספים" והקתולים, אהמט הבין שהשוק השחור הוא קרקע בתולה ליזמות מוזיקלית. בעוד החברות הגדולות התייחסו לבלוז כאל תועבה, אהמט - שגדל על הסקסאפיל של הסווינג של הביג-בנדס - הבין לעומק את הכריזמה של המוזיקה השחורה ו"אטלנטיק" מותגה בהתחלה כלייבל לשוק השחור. "תחשוב על הניגרו קשה היום", הוא אמר לווקסלר, "כשהוא חוזר הביתה ובקושי יש לו איך לגמור את החודש. ואז הוא שומע את הבלוז השחור האותנטי הזה, שהוא מוכרח שיהיה לו. כאלה תקליטים אנחנו צריכים לעשות". המונח "קרוס-אובר" מעולם לא הוזכר.

     

    לפחות בתחילת הדרך "אטלנטיק" הלכה בכיוון האתני. "שייק ראטל אנד רול", אותו הקליט ביג ג'ו טרנר ב-53' היה הדוגמה האולטימטיבית לחזון של אהמט. הפסנתר הציע הוק סוחף, הבס רועם מלמטה, הסקסופון מריע עם ליין אחר, השאגה של טרנר מרחפת בין כל ההוקים עד שאתה נתפס. סוחף, מחוספס, מטונף, גס, נצחי.

     

    הפריצה הגדולה של אטלנטיק התרחשה ב-54' עם מהפכת הגוספל החילוני של ריי צ'רלס. את השינוי הדרמטי השני יחוללו צמד הכותבים והמפיקים ג'רי ליבר ומייק סטולר. כמו ווקסלר, ליבר וסטולר היו יהודים שנמשכו אל הקסם של הבלוז השחור - אל שפת הרחוב, הסקסאפיל ותחושת הגבר-גבר שהיתה מנוגדת לסטריאוטיפ של הנעבך היהודי הלמדן. הם עטפו את הבלוז בהשפעות של מקצבים לטיניים, לצד וודוויל, סאטירה וקומדיה, שנלקחו ממסורת המיוזיקל של ברודויי, לכדי מיני אופרטות קסומות של מוזיקה שחורה. ליבר וסטולר (ועוזרם הצעיר פיל ספקטור), החלו גם לעשות שימוש מקורי במיתרים: "There Goes My Baby" היפהפה של ה"דריפטרס" הוקלט עם תוף טימפאני לא מכוון וליינים של מיתרים שהושפעו מהיוצר הרוסי רימסקי-קורסאקוב.

     

    "נשמע כמו מלחמה"

     

    כאשר ווקסלר האזין לראשונה ל"There Goes My Baby" הוא התחלחל. "זה נשמע לי כמו מלחמה בין שתי תחנות רדיו", הוא אמר, ואף סירב לשחרר את הסינגל במשך חודשים. בסופו של דבר התקליט מכר יותר ממיליון עותקים. לעבודה שלהם היתה השפעה על סקאלה רחבה של כותבים: החל בקרול קינג ובעלה ג'רי גופין, דרך ברט בכארך והאל דייויד וכלה בברי גורדי וסמוקי רובינסון. האפשרויות החדשות שנוצרו תחת המטריה של "אטלנטיק" חוללו שינוי דרמטי ביחס לראייה של רוקנ'רול כאמנות לגיטימית.

     

    אטלנטיק החלה את שנות ה-60 במשבר. שני כוכביה הגדולים, ריי צ'רלס ובובי דארין (הלבן האיטלקי הראשון שהוחתם בחברה) עברו לתאגידים הגדולים, וטראומה זו שינתה את החברה לנצח. ווקסלר חדר באופן קנאי לעולם הסול; אהמט, לעומתו, החל לפזול לשוק הלבן. בעוד ווקסלר והטכנאי תום דאוד זעמו על הפלישה הבריטית, אהמט דווקא הבין את הפוטנציאל המסחרי החדש שטמון היה בה. "אחדות מהלהקות הבריטיות היו נוראיות, אבל חלקן היו מקוריות להפליא", הוא אמר. את הגל הראשון הוא פיספס לגמרי, אבל לזכותו יאמר שהוא התעשט במהרה ויצא למסע החתמות: "קרים", "קינג קרימזון" ו"יס" (מבריטניה) לצד "איירון באטרפליי" ו"באפלו ספרינגפילד", אותן מצא בחוף המערבי. הוא גם מכר כמה מיליונים עם סוני ושר.

     

    מנגד, ווקסלר החל לחזור אל החזון הראשוני של אהמט. ב-63' הוא יצר שיתוף פעולה עם הלייבל "סטאקס" ממפיס. בעזרתם של "בוקר טי והאם-ג'יס 5", אחת מלהקות הבית הטובות של כל הזמנים, הוא הזרים שורה של להיטי ענק, שהשפיעו על מיטב הלהקות הבריטיות. שנתיים לאחר מכן הוא ירד לאולפני "מאסל שולס", הממוקמים בשטחי הקו-קלוס-קלאן באלבמה, שם הוא יגלה להקת בית פגזית נוספת (כולה לבנה) ומספר כותבים מחוננים, ביניהם דאן פן, ספונר אולדהם (לבנים), אייזק הייז ובובי וומאק (שחורים), ואחרים.

     

    ווקסלר המשיך באחד המסעות הכי מרתקים בתולדות המוזיקה הפופולרית, במהלכו הוא הוליך את אוטיס רדינג ללב הקונסנזוס והקליט עם וילסון פיקט כמה מלהיטי הסול הכי מגניבים של הסיקסטיז. כל רב מכר, כל להיט, כל כוכב, הפיל לבנה נוספת בחומה הלבנה.

     

    אל שיאו של המסע הוא הגיע עם ארית'ה פרקנלין, אותה הוא הפך למוסד אמריקני של ממש. ארית'ה הגיעה ל'אטלנטיק" כאשר היתה בת 25 וברזומה שלה שבע שנים כושלות ב"קולומביה". ארטגון היה סקפטי לגביה, אבל ווקסלר נלחם בשבילה: "אחזיר אותה לכנסייה", הוא אמר. בשנת 67', על רקע האופוריה של קיץ האהבה ו"תרבות הנגד", היא התפוצצה כמו מטאור עם אלבום סול מחוספס ויפהפה. היא הפכה סמל לכל השינויים הרב-תרבותיים, להצלחתו של המאבק למען צדק חברתי, למהפכה הליברלית, לתום השליטה התרבותית של "הוואספים". המסע שהחל עם ביג ג'ו טרנר הסתיים. המהפכה הושלמה. הצבעים היו שחורים, אבל מאחורי הקלעים פעלו שני אריסטוקרטים טורקים ונבחרת של יוצרים, פרומוטורים ואנשי עסקים יהודים.

     

    ב-67' הרפרטואר של "אטלנטיק" היה כה מרשים ורב ערך, עד שה"אחים וורנר" מיזגו את הלייבל (יחד עם "אלקטרה" שהיתה בשיאה עם ההצלחה של "הדלתות") לתאגיד "וורנר קמיוניקיישן". אהמט המשיך במסע הניצחונות שלו עם "הרולינג סטונס", "קרוסבי סטילס ונאש", ועם להקות כמו AC/DC, באד קומפאני ולבסוף "פורינר". מנגד, ווקלסר, למרות שהיה זה שהחתים את "לד זפלין", ירד למיאמי והתרכז בדרום: ב"דר ג'ון", האחים אלמן ועוד.

     

    החברה המשיכה להקליט אמנים שחורים (מרוברטה פלאק ועד ל-CHIC בסוף הסבנטיז), אבל מהחזון הראשון לא נותר כמעט דבר. "אטלנטיק" היתה לחברה לבנה לכל דבר. מיטב המוזיקה השחורה של שנות ה-70 יצאה מבתי גידול אחרים. אהמט המשיך לחגוג, אבל ווקסלר נראה משועמם ונדחק (או יותר נכון דחק עצמו) החוצה. כך או כך, מה שנותר ממסע הקסם המיסתורי הזה הוא רפרטואר רית'ם אנד בלוז יפהפה, נצחי ומרגש, שאותו אתם מוכרחים בספריית הדיסקים שלכם.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים