"שלבו הנאה וכאב"

פעם אחת אכלתי פלאפל בקינג ג'ורג' בתל אביב, ובעוד לשוני מנסה ללכוד נטף טחינה סורר נכנסה לפלאפל שחקנית יפה

אחת, נקרא לה חוֹסנָת סָכין. חוסנת פלירטטה קלות עם המוכר, שאלה אותו אם לדעתו היא יכולה להרשות לעצמה מנה שלמה או שהיא צריכה, מטעמי דיאטה, להסתפק בחצי מנה, לקחה לבסוף את המנה שלה, יצאה מהפלאפל והותירה אותי ואת המוכר מיותמים ובאפנו ריח בושם דק שהתערב באופן מעורר השראה בריחות העמבה והסחוג.

עכשיו, אותה שחקנית - חוֹכמָת חָסין, אמרנו? – מתקמבקת באינטנסיביות בשנתיים האחרונות ומלוהקת בקולנוע ובטלוויזיה בדרך כלל לתפקידים של האישה האטרקטיבית והפתיינית. היא מניעה את חמוקיה בעצלות והתפנקות חתולית, מתיילדת בקולה, מחככת את לשונה בשפתיה, מבריקה את עיניה וגו' - הכל כדי לומר: אני נמרת מין פראית. אלא שעודף הלהט, הזיעה ובעיקר המודעות במשחק שלה גובלים בפתטיות, מצננים כמו רדיאטור את הסקס אפיל שלה ומותירים אותי אדיש כלפי דמותה הקולנועית והטלוויזיונית. בסצינה התל אביבית האגבית בפלאפל היו פתיינות טבעית וקסם ארוטי עז פי כמה מכל ההתחנחנויות שלה על הבד או המסך. האם ייתכן שסוֹכנָת כָסים קראה בעיון את הספר "אמנות הפיתוי" וזו הסיבה למחושבות ולמלאכותיות שמאפיינת את המשחק שלה דווקא באותן פעילויות שהן הטבעיות והספונטניות ביותר?

איך להישמר מתופעות לוואי?

"אמנות הפיתוי" של רוברט גרין הוא ספר מעניין, אבל אני לא בטוח שאפקטיבי. הוא מעניין, ראשית, כי הוא ספר חצוף וחף מכל מוסרנות. גרין, עורך לשעבר במגזין האמריקאי "אסקווייר" ובעל השכלה אקדמית קלאסית, לא לוקח שבויים: המפותה הוא "הקורבן" והמפתה הוא "צייד", וב"אמנות הפיתוי" מפרט גרין את השלבים והשבילים שעל הצייד לצעוד בהם בתהליך הפיתוי ומְצָייד אותו בעצות למכביר. העצות של גרין הן ציניות בלי בושה, וזה - אבוי לנשמתי! - מרענן למדי. למשל: "צרו תחושת ביטחון מדומה", "שלחו מסרים כפולים", "עוררו קנאה באמצעות יצירה מלאכותית של משולשי אהבה", "החזיקו את הקורבן במתח", "בודדו את הקורבן", "השתמשו בכוחן הדמוני של המילים כדי לבלבל", "שלבו הנאה וכאב". כשהושגה מטרת הפיתוי גרין אף טורח לייעץ איך להישמר מ"תגובות לוואי" ביום שאחרי.

כל "שלב" או עיצה מפורטים ומודגמים לעילא ובשולי הטקסט מצטט גרין מהקלאסיקה המערבית – מאובידיוס ועד קירקגור, משייקספיר ועד סטנדאל, מקליאופטרה ועד ג'ון פיצ'ג'ראלד קנדי ואנדי וורהול - ציטוטים הנוגעים לאופיים האפל של האהבה ותהליך הפיתוי (למשל, בדבר הצורך של המפתה לשחק תפקיד דו משמעי ואף דו-מיני מצטט גרין את פרויד שכתב על משמעות חיוכה האמביוולנטי של המונה ליזה).

בקיצור, גרין הוא התשליל הספרותי של אלן דה בוטון. אם דה בוטון "החיובי" מלמד דרך פרוסט איך לשנות את חיינו, מוצא עבורנו נחמה בפילוסופיה ומתמקד באהבה הרומנטית, גרין מורה לנו באמצעות הקלאסיקה איך נשנה לטובתנו את חייהם של אחרים, מוצא עורמה נכלולית בתבונה הפילוסופית ומתמקד באירוטיקה. ב"אמנות הפיתוי" אין אהבה הדדית, קשר "בריא" או "זוגיות" – יש, כאמור, רק מפתה ומפותה, צייד וקורבן.

וכאן מבצבצת נקודת התורפה של הספר: למי שמחפש זוגיות בריאה וגלוית לב - אין תועלת בספר הציני של גרין; ולמי שמחפש ריגושים - הספר הזה אנכרוניסטי מדי בתפיסה הארוטית שלו. תהליך הפיתוי הארוך שמציג גרין מתאים יותר לטרקלין אירופאי מהמאה ה-19 מאשר לפיק-אפ תל אביבי אפלולי או לצ'אט אינטרנטי (למרות שהרשו לי להעיר שיחסי הציבור אודות הסקס החפוז בשני המוסדות התרבותיים הללו גדולים, לדעתי, בכמה סדרי גודל על המציאות).

אל תנסו בבית 

למי הספר כן יכול להועיל? אולי ל"ציידים" שהמדיום הקדחתני כדוגמת האינטרנט - או המעושן כדוגמת הבארים - פחות מתאים לטמפרמנטים שלהם; לדון ז'ואנים וסמנטות ג'ונס של פינות קפה בעבודה שנזקקים לעצות דוגמת: "התחילו בצורה עקיפה", "הציגו פגיעות וחולשה", "החזיקו את הקורבן במתח – מה יקרה עכשיו?" וכו'.

אלא שאז אנחנו שבים למלכודת בה פתחנו, המלכודת בה נפלה נוֹסחָת סָכנין, השחקנית – קרי, עודף מחושבות. כפי שציין הסופר היינריך פון קלייסט: לעולם יהיה ריקודן חסר המודעות של המריונטות יפה מריקודו המודע של הרקדן.

מצד שני, להתחיל עם מישהו/מישהי (ואגב, גרין מקפיד לכתוב את ספרו לשני המינים) זו אף פעם הרי לא ממש פעולה טבעית וחלקה. ממש כמו וודי אלן, שבאחד מסרטיו המוקדמים שודד בנק ומבקש מהקופאית "act naturally", להתחיל עם מישהו/מישהי זה לא נאצ'וראלי ולא סנדלי טבע. הלב הרי דופק, הקול רועד, העיניים מעפעפות ובכדי לחפות על כל זה אנחנו מייצבים בנוקשות את קולנו, מקשיחים את מבטנו ונושמים כמו בסדנת נשימות ושואלים בקלילות: "אה... חשבתי, אולי נשתה איזה קפה, קטן כזה, איזה אספרסו לא ארוך, איזה פעם?". אם הסיטואציה מלאכותית ממילא, אולי בכל זאת יש תועלת מעשית בספר של גרין?

ייתכן. ייתכן יותר שבקליטה תת-ספית תימצא תועלת ממשית בספר של גרין. ביישום ישיר של העצות שלו יש מלאכותיות אבל בהטמעה שלהן לאורך זמן והפיכתן ל"טבעיות" תימצא תועלת.

בכל אופן, הספר הזה הוא ספר על משחקים בין המינים, ומי שסולד ממשחקים או אינו מוכשר להם לחלוטין לא יסתייע בו הרבה. אם לא מתייחסים ל"אמנות הפיתוי" כספר "עזרה עצמית" ניתן בהחלט ליהנות מהציניות המקיאווליסטית שלו ומהחולשות האנושיות שהוא מונה ללא רחמים.