הקול הנשי

עולם הרוק על גווניו היה ונותר אחד מהשדות המרתקים יותר בו נטלו נשים חלק במאבק לשחרור תרבותי. גיטרות בוטות, חופש מילולי, אפשרויות מופע חלוציות, ויזואליה מקורית, כל אלו עמדו לעזרת נשים ברחבי העולם כשהצהירו על יום העצמאות שלהן.

הקשר של רוק לליברליזם, מתירנות מינית ומאבק בצנזורה, ניתב נשים דעתניות אל קדמת הבמה, מאחר שבצומת זו של תרבות המונים הן יכלו להשפיע על מיליוני בני אדם. פעמים רבות, ואולי בלית ברירה, הן מרדו בעולם הזה דרך שימוש מגוון בהיתוך של שחרור וסקס.

כיום, כאשר כמה מהדמויות הבולטות והמסקרנות בעולם המוזיקה הן נשים, אנחנו אולי לוקחים את מקומן באופן מובן מאליו. אולם זה לא תמיד היה כך. עד אמצע שנות ה-60 נשים ביצירה המוזיקלית נשלטו בדרך-כלל על ידי גברים. ברי גורדי מ"מוטאון" תיכנת את דיאנה רוס, פיל ספקטור את רוני בנט וסוני את שר. מצב הכוחות, עם זאת, עמד להשתנות. שורה של דמויות גדולות מהחיים יתחילו לקרוא תגר על העולם הפטריארכלי הנבזי הזה. תוך כמה שנים הן עתידות גם לשנות אותו. אז לרגל יום האשה, הנה 15 וקצת מהרוקריות שלקחו חלק במהפכה הפמניסטית והפוסט-פמניסטית - ולא פחות חשוב, הסתובבו בסטריאו שלי במשך שנים.

1. ג'ניס ג'ופלין

השינוי האמיתי במעמדן של הזמרות התחולל באמצע שנות ה–60 ההיפיות. מי שהובילה את השינוי היתה ג'ניס ג'ופלין, שנודעת עד היום כאחת מגיבורות התרבות החשובות של התקופה (רק בוב דילן מעליה במידרג). המטאפורה האהובה על ג'ופלין היתה: "שירה היא כמו סקס" (העיקרון הראשון של רוקנ'רול), וסקס הוא שחרור (העיקרון הראשון של תרבות הנגד). 

אף אחד לא נשמע כמוה. לא רק שהיא היתה הלבנה הראשונה שהעזה לא להישמע 'נחמדה', היא שרה כמו אחת שיכולה לאכול אותך לארוחת בוקר. היא לא כתבה את שיריה, אבל כמעט כל שיר שביצעה היה טוב מגרסת המקור. היא, ללא ספק, הפכה את האקט המיני לנשק בשירות האישה.

כאשר הוזמנו ג'ופלין ולהקתה "ההולדינג קומפני" לחתום על חוזה שמן ב"קולומביה", היא אמרה למנהל הלייבל המרובע, קלייב דייויס: "אני מציעה שנחגוג את חתימת החוזה בסקס עד צאת הנשמה". עם זאת, ג'ופלין סבלה מגברים שאכלו לה את הלב. "על הבמה אני עושה אהבה עם 25,000 צופים - והולכת לישון לבד", אמרה. בשלב מוקדם מאוד, הסקס והשחרור התחברו לסמים, והרבה. היא מתה בייסורים למען כל הרוקריות שיבואו אחריה.

2. גרייס סליק

סן-פרנסיסקו, שנת 1967. להקת "ג'פרסון איירפליינס", שמובילה את הסצינה ההיפית של העיר, זוכה לאחד מחוזי ההקלטה היקרים בכל הזמנים עד אז. הלהקה מגובה בגרייס סליק, זמרת יפה עם עיני חתול בוהקות - מקורית, מוכשרת וכריזמטית. סליק כתבה את אחד מהלהיטים הכי גדולים של הלהקה "ארנב לבן" (White Rabbit), שהושפע מ"אליס בארץ הפלאות", אבל היא היתה הרבה יותר מזה, היא שימשה כראש החץ של הלהקה - האייקון התרבותי, הדמות שאיתה יכולות היו הנערות להזדהות.

למעט מסעות פסיכדליים פרוגרסיביים סליק אהבה לקרוא תגר על כל נורמה אפשרית. היא אפילו הטילה דופי באמינות של הביטלס. "אני לא מבינה את המילים של לנון ומקרטני", היא אמרה. "מה זאת אומרת: 'הוא רוצה לאחוז בידה?' הוא בטח מתכוון – אני רוצה לזיין אותה".

3. ניקו

1966, ניו-יורק. במתחמו של אנדי וורהול מתגבשת חבורה בוהמיינית שתזכה לשם "מחתרת הקטיפה". ללו ריד, סטרלינג מוריסון וג'ון קייל מצטרפות המתופפת מורין טאקר, שנגינתה הפרימיטיבית והמונוטונית תשפיע על דור שלם של מוזיקאים. ניקו (כריסטה פאפגן), הזמרת הגרמניה היפהפיה עם הקול האפל, מי ששיחקה ב"דולצ'ה ויטה" של פליני וילדה בן לאלן דלון, מצטרפת כזמרת ראשית של הלהקה.

ניקו תשיר את מיטב של שיריו של לו ריד, ותעניק להן גוון של דקדנס אירופאי, שנשמע לפני כן אולי רק בשנות ה-20 במועדוני הקברט של ברלין. למרות שהיתה בסך הכל בת 29, ניקו, כמו ג'ופלין, לא נשמעה כפופה, אלא אשה בשלה ומרתקת. שוב, כמו ג'ופלין, אישיותה ניחנה ביצר בלתי מובן של הרס עצמי. היא סיימה את חייה ב-1988 כנרקומנית באיביזה.

4. ארית'ה פרנקלין

כשהגיעה ארית'ה בשנת 1967 ל"אטלנטיק רקורדס", לאחר שבע שנים כושלות ב"קולומביה", היא היתה בת 25. בעלת נפש בוגרת עם נטייה לדיכאונות לא מובנים. עם זאת, ואולי בגלל זאת, היא ידעה להעניק לשיריה עומק שלא יוחס להם לפני כן. אחד מהשירים באלבומה מאותה שנה, "מעולם לא אהבתי גבר (כפי שאני אוהבת אותך)", היה "Respect", להיט שוליים של הזמר אוטיס רדינג. ארית'ה, בעזרתו של מפיקה ג'רי ווקסלר ויתר המעורבים, הפכה את השיר להמנון של כבוד. כבוד לשוויון זכויות לנשים, כבוד למיעוטים, כבוד לצדק חברתי, כבוד בכלל.

ארית'ה ניסתה את כוחה בסגנונות רבים ולרוב היא היתה נפלאה. אבל גם כשהיא לא הבריקה היא תמיד הקפידה להישמע גאה. ואם כבר ארית'ה, אז כדאי לציין את מתחרתה, טינה טרנר. שלמעט קאמבק מפואר שכולכם מכירים, הזמרת הנהדרת הזו הותירה לנו את "River Deep Mountain High" מ- 66' שנשמע, כפי שאמר מבקר חשוב, כאילו אלוהים מדבר אל הנהר וזה מסרב להישמע לו.

5. קרול קינג

שנות ה-60 הגיעו לסיומן, ג'ופלין מתה ממנת-יתר, ואת מקומה תפסו קרול קינג וג'וני מיטשל. קינג (שנולדה כבת יהודיה כשרה למשפחת קליין ושינתה את שמה) התפרסמה כמלחינה מחוננת שפעלה יחד עם בעלה ג'רי גופין תחת ההוצאה לאור "אלדון מיוזיק". לצד סינתיה ווייל ואילי גריניץ', שגם פעלו באותה מסגרת, היו בנות עמינו אלה הראשונות בעולם הפופ שממש כתבו מנקודת מבע נשית. קינג הביאה לנו את שיר ה"סטוץ" הראשון עוד בתחילת שנות ה-60: "?Will you still love me tomorrow", אותו שרו "השירלס" מנקודת המבט של התקופה (משהו כמו: 'האם תכבד אותי אחרי שאתה שוכב איתי').

ב-1971 הוציאה קינג את רב המכר "טייפסטרי" רווי הלהיטים, שתיעד את הלך רוחה בעקבות הגירושין מבעלה ושותפה לכתיבה ג'ופין. את חוויית האזנה לאלבום תיאר המבקר גרייל מרקוס כ"הלם". קינג התקשתה לשחזר את ההישג, אבל זכויותיה נובעות בעיקר מתפקידה בתחילת שנות ה-60 כמיידלע שהעניקה לרית'ם אנד בלוז האמריקני את כמה מרגעיו היפים ביותר.

6. ג'וני מיטשל

ג'וני מיטשל הקנדית הוציאה ב-70' את האלבום "נשות הקניון", שהציג דפוסי כתיבה והתייחסות מהפכניות בכל הקשור לכתיבה נשית. כעבור שנה היא חזרה עם "Blue", וחתמה בעקבות ג'קסון בראון, ה"איגלס" ואחרים ב"אסילום", הלייבל המצליח של דייויד גפן. מיטשל תהפוך במהרה לאחד מהאייקונים הגדולים של סצינת הסינגר-סונגרייטר של לוס-אנג'לס וכתיבתה תשפיע על מאות יוצרות עד היום (מג'ול ועד נטלי אימברוליה). ב-2002 מיטשל הצהירה על פרישתה מפעילות, בשל מה שהיא מכנה כהשתלטותן של "דיוות חסרות רגש" על עולם המוזיקה.

7. דונה סאמר

8. פטי סמית'

במוצאי-שבת גשום וקר בשנת 74', בקומה העליונה במועדון של מקס בניו-יורק, דמות מסתורית עם שיער קרשים שכמו לא ראה שמפו ימים רבים, עמדה צמוד למיקרופון ושרה: "ישו מת בשביל החטאים של מישהו / אבל לא שלי". פטי סמית' היתה משוררת ניו-יורקית שהעריצה את קית' ריצ'ארדס ואת ג'ים מוריסון, אבל, לדבריה, לא רצתה לזיין אותם, אלא להיות כמוהם. היא הקימה להקת גראז', כתבה פואמות עירוניות, והעדיפה שלו ריד ידליק לה עם המצית.

סמית היתה הדמות הדומיננטית בתוך גל להקות הפאנק האמריקניות, ובעקבותיה זכו נשים שונות לחשיפה. היתה זו תקופת הזוהר של דבי הארי היפה מ"בלונדי", טינה ויימאות', הבסיסטית של "ראשים מדברים", וכריסי היינד, שהקימה את אחת מלהקות הרוק-פאנק הטובות יותר – ה"פריטנדרס". סמית' הפכה במרוצת הזמן לאות ומופת לכל אותן נשים, כמו קים דיל מ"הפיקסיז", שבנו לעצמו קריירה רק מלהיראות כמו מלכות קרח.

9. קיית בוש

קיית בוש התגלתה בגיל 16 על-ידי דייויד גילמור, הגיטריסט-זמר של הפינק פלויד. היא הוחתמה במהרה באי.אם.איי ובגיל 19 חבקה סינגל ראשון "אנקת גבהים", שהתבסס על הרומן של אמילי ברונטה. הארי דורטי מ"המלודי מייקר" כינה את קולה כ"התקפה". בוש הציגה קול בעל גוון מיוחד, יכולת ריקוד טובה, ומוזיקליות מגוונת, והיתה מהנשים הראשונות שנטלו את מושכות ההפקה בידיים. בראיונות הראשוניים איתה היא הודתה שהיא אוהבת את ג'וני מיטשל וקרול קינג, אבל סיפרה שהיא בעיקר רוצה להיות דייויד בואי או בריאן פרי מ"רוקסי מיוזיק". והיא עשתה זאת.

10. מדונה

הפאנק לא היה רק מרד ברוקרים הזקנים והמסואבים של הסיקסטיז והסבנטיז, אלא סימן את רגע ההמראה של מהפכת הנשים. לא עוד זמרות מצליחות שנשלטות כמריונטות בידי הגברים. הנשים קיבלו עצמאות, חופש יצירתי וביטוי עצמי, גם כשהן נעו בתחומי מצעד הפזמונים של שנות ה-80.

הראשונה היתה דווקא סינדי לאופר, שהודיעה לכולם כי "בנות רוצות לכייף" ולעתים הן אפילו מעדיפות לאונן (She Bop). אבל לאופר נמוגה תחת צילה הכבד של מדונה. הבתולה הלא-קדושה הזו חוללה מהפכה של ממש. מדונה הפכה את הרוק לאמנות הסטיילינג. המוזיקה היתה חלק ממארג רחב יותר של מיצג מולטימדיה בראשותה של הזמרת, שהציגה גרסאות חוזרות ונשנות – מבלי ממש להיות מודעת לכך - ל"עיר הנשים" של פיליני, כלומר עולם הנשלט בידי נשים.

ממדונה לא ציפו שתכתוב, למרות שעשתה זאת לפעמים, אבל יומרות אלו טושטשו בהמולה הפמניסטית והפוסט-פמניסטית, ובתהפוכות שחלו בכל ההתייחסות לכוכבות פופ. וגם מהעובדה שכיו"ר חברת התקליטים שלה, "מבריקס", היא התגלתה כאשת עסקים כבירה, טייקונית אמיתית של תעשיית המוזיקה.

11. שינייד אוקונור

שינייד אוקונור היתה אשה יפה, שעשתה הכל כדי להתכחש לכך. היא גם הקפידה לנהל קריירה לא סדירה: היא הצהירה על תמיכתה ב-IRA, קרעה את תמונתו של האפיפיור בשידור חי, הודיעה שהפכה ללסבית והספיקה לחזור בה. עם זאת, היא הציגה דמות חדשה של אלת רוק - "הלוחמת הפגיעה". שם אלבום הבכורה שלה, "האריה והקוברה", עליו היא צולמה קרחת, היה אחד מהכותרים הכי סימבולים ליחסי נשים-גברים בעידן החדש. אמניות פאנק הקפידו לבטל את חשיבות היופי הנשי, אבל שינייד ניתקה את ביטול הסגידה ליופי מהמרידה הכללית יותר של עולם הפאנק והפכה אותו לנשק נשי חדש, ששירי מיימון כנראה מעולם לא שמעה עליו.

12. פי ג'יי הארווי

שנות ה-90 החלו בסערה. הפוסט-פאנק היה שדה בו נשים פעלו באופן משכנע למדי. הבולטת מכולן היתה פי. ג'יי הארווי, זמרת בריטית בעלת קול מופלא וחזון אמנותי יוצא-דופן. הארווי נטשה את הפמניזים הקלאסי שאפיין רבות מקודמותיה. שלא כמו מדונה, היא לא חשבה לעשות שימוש במיניותה כדי להשתלט על העולם. שלא כמו שינייד, היא לא ביטלה את הסגידה ליופי. היא פשוט העדיפה לחזור אל הבלוז, שאיפשר לה לבדוק באופן מקורי מתמיד את הגבולות של תשוקותיה המיניות.

"אני מוצצת עד שאני נהיית לבנה, אבל אתה משאיר אותי יבשה", היא כתבה ב"Dry" - אחד משיריה הראשונים. בשיר "Oh my lover" היא מודיעה לאהובה שהוא יכול לאהוב מישהי אחרת במקביל. השיר "Long Snake Moan" סיכם את מיטב יכולותיה: "אטביע אותך תחת מים מלוחים עמוקים, תן לי אהובי את כל כוחך, לא אהיה גיהנום בלי הכישוף שלך, מעל, מתחת, למות מהנאה… אתה מוכרח להקשיב לאנקת הנחש הארוך שלי". מבקר המוזיקה הוותיק של "הווילאג' ווייס", רוברט קריסטיגאו, מחזיק ממנה כאחת מכותבות השירים הטובות ביותר מאז צ'ק ברי, וזה המון.

13. ביורק

ביורק, לשעבר סולנית הלהקה האיסלנדית "שוגרקיובס", חבקה ב-93' אלבום סולו, "Debut", שהוליך נופים חדשים של מוזיקה אלקטרונית אל ההמונים. היא נראתה כמו חייזר מקסים ותמים המבקש להשכין שלום עולמי. היא ללא ספק היתה הסטייליסטית הכי מקורית מאז מדונה, וכבשה את עולם הפופ של שנות ה-90 בסערה עם מקבץ דימויים מקוריים להפליא.

באלבומה "ווספטיין" נדמה היה שהיא מנסה לצאת מן התמימות שאיפיינה את תחילת הדרך עם מקבץ שירים רויי ציטוטים מיניים, אבל כמו שינייד, ביורק לא שמרה על יציבות. אבל זה חלק מהקסם הספונטני שנלווה אליה ומהאומץ שלה לעשות בדיוק את מה שהיא רוצה.

14. אלאניס מוריסט

עשור עבר מאז הוציאה אלאניס מוריסט את אלבומה "Jagged Little Pill", שמכר עד היום יותר מ- 30 מיליון עותקים. קשה להאמין עד כמה עולם הפופ השתנה ועד כמה מקום הנשים השתנה. מוריסט, שנולדה בקנדה, התגלתה כזמרת כשרונית בגיל מאוד צעיר, אבל מצאה את דרכה האמיתית כאשר חברה למפיק גלן באלארד בשנת 94'. מוריסט התגלתה לעולם בטקס פרסי ה-MTV של שנת 1995, שם עלתה לבמה ושרה את "You Oughta Know", בו היא מציקה לאקס שלה לגבי אהובתו החדשה: "האם היא פרוורטית כמוני, האם היא תרד לך כשאתם בקולנוע". ובהמשך: "האם אתה חושב עלי כשאתה דופק אותה".

מוריסט הקרינה דימוי של אשה שבירה וחזקה כאחד, מוחצנת מינית וביישנית כאחד. האלבום שלה, ששילב מקצבי היפ-הופ וגיטרות רוק, הביא את הכוח הנשי לקהל של מיליונים באופן חוצה גילאים, גזעים ומינים. גם קהל שלא הצליח להתייחס ברצינות למדונה, או שפי.ג'יי הארווי נשמעה לו ביזארית מדי, או שלא יישר קו עם הקריזות של שינייד, נכנע לה.

15. מיסי אליוט

עולם ההיפ-הופ הוליד שורה של זמרות שמציגות את עצמן כבלעבוסטיות, זן של פמניזם לוחמני שמציג את האשה כשוות כוח לגבר בכל הרמות. מיסי אליוט אינה שונה, אבל היא מחזיקה בזכות מיוחדת. היא האשה הראשונה שמיצבה את עצמה כמפיקה מוזיקלית, לא פחות מאשר היא זמרת-יוצרת. מעניין שיש מספר כה מצומצם של נשים שנודעו כמפיקות מוזיקליות (תפקיד דומה לזה של הבמאי בעולם הקולנוע), ומיסי אליוט לא רק שזכתה להצלחות (הסינגל של "מולאן רוז'", למשל), אלא נודעת כפורצת דרך ריתמית. ביתר הזמן היא מקפידה לכתוב שירים לא רעים בכלל. המקוריים יותר, אגב, באמת עוסקים בזיונים.

לסיום, ד"ש לביג מאמא ט'ורנטון שהיתה בין הראשונות עוד בפיפטיז שהעזו לומר לגבר שלהם בשיר שהוא מ'אדר פאקר ("כלב ציד"); ליוקו אונו, שלפחות העזה לעמוד על "שלה" מול כל העולם; לסטיבי ניקס מ"פליטווד מק" שהצליחה להקסים מיליוני רוכשי תקליטים עם קולה הכובש למרות אופרות סבון פנים להקתיות; לפולי סטירן, צעירה חצי סומאלית, שהרעידה לבבות של פאנקיסטים עם להקתה "X- Ray – Spex"; לדבי הארי על שעזרה לגברים רבים בלילות ללא שינה; לאליזבת' פרייזר ו"קול האלוהים" שלה; לאנני לנוקס, עם הדימוי הגברי-נשי ב"חלומות מתוקים", שעשתה לפופ הנשי את מה שדייויד בואי עשה עשור לפניה למוזיקה הגברית; לקורטני לאב על האומץ להיות היא עצמה; לבת' גיבונס שתמיד עשתה את ההבדל בין הטריפ-הופ של פורטיסהד לבין שאר העולם; לטרייסי הורן על "פרוטקשן"; כמו כן, לניקולט, שרה נלסון על הרגעים המופלאים עם "מאסיב אטאק"; לבת' אורטון על שיתופי הפעולה השונים, גם עם הכימיקל בראד'רס וויליאם אורביט; ללורן היל שהעניקה לדמות הראפרית ממדים רוחניים חדשים; למייסי גריי על הרגע הקצר בו נראתה באמת כמו ברבור; ולשרלין ספיטרי מלהקת "טקסס" שתמיד היתה מלאה בסטייל.