UEFA Champions League 2004-2005

קרב האיתנים בין סדרת משחקי FIFA לסדרת Pro Evolution Soccer מזכיר את המאבק ההירואי של הכדורגלן הישראלי בעמיתו האירופי.

כל עוד שתי הקבוצות עומדות במנהרה, מתכוננות לעלות על כר הדשא - הכל נראה מרשים. השחקנים בנויים לתלפיות, לבושים בתלבושת יפה ונוצצת, נועלים את הנעליים הכי יקרות בנמצא ושערם משוח בג`ל.

כשהם עומדים במנהרה אפשר, בטעות, לטעות ולבלבל בין הקבוצה שמגיעה מאיטליה (למשל) ליריבתה הישראלית.

אולם, מהרגע שנשרקת שריקת הפתיחה, קל לראות שהשחקן הישראלי עסוק, בעיקר, בעניינים חזותיים כמו ג`ל בשיער או נפילות תיאטרליות, בעוד שהשחקן האירופי מתעסק בזוטות כמו "נצחון" או "היי. שוב הבקעתי שער".

לצערה של סדרת FIFA, היא מקבלת דווקא את הצד הישראלי - המון יופי, אבל הרבה פחות כדורגל ביחס ל-PES, המתחרה הראשית. זו הסיבה שחששנו כשהתחלנו לשחק ב-UEFA Champions League 2004-2005, אבל אז גילינו במשחק משהו שחסר כבר זמן רב במשחקי FIFA, שמייחד את החוויה לעומת כותרים קודמים בסדרה.

אחרי המשחק הרביעי או החמישי הבנו. אנחנו נהנים באמת. בשורה התחתונה, מדובר במשחק איכותי ומהנה יותר מרוב כותרי FIFA האחרונים (לא כולל FIFA96 המיתולוגי והאהוב).

אפשרות משחק מרעננת

אז נכון, PES4 עדיין עולה על הכותר הזה בכל היבט, והא עדיין הבחירה הראשונה שלנו, אבל המפתחים של EA Sports הבינו, כנראה, שמאחר והם מתקשים להתעלות על PES בכל הנוגע למשחק הכדורגל עצמו, הם ינסו לבלוט באפשרויות המשחק. רובן בנאליות ומוכרות: עוד Exhibition Game, טורניר עם קבוצות שבחרנו או האפשרות הקוסמת להתחרות בליגת האלופות (כולל מכבי תל אביב ששחקניה לא מרשימים מדי).

יוצא דופן הוא מצב ה-Challenge החדש (שנקרא מצב ה-Season), מדובר באפשרות משחק מרעננת במיוחד, שהשאירה אותנו ל-"רק עוד משחק אחד" גם כשנמאס לנו - רק בכדי להגיע לאתגר הבא ולראות מה הוא מציע.

באופן ברור ומוצהר, EA Sports לא שמה שום דגש על מצב הליגה כפי שמוכר לנו מ-FIFA. זו הסיבה שאם תרצו לשחק בליגה האנגלית, למשל, תאלצו להכין טורניר ולבחור 20 קבוצות מהליגה האנגלית. כך אפשר לשלב קבוצות מכמה מדינות, לבחור האם יהיה גם מפעל של גביע או לא וכן הלאה.

הקבוצות הן מהליגות האנגלית, האיטלקית והספרדית, כמו גם הליגות האוסטריות והנורבגיות. כמו תמיד, יש גם את קטגוריית "Rest of the World" שכוללת מועדונים מפולין, רוסיה ומכבי תל אביב. למרות הכמות המכובדת של הליגות, היא פחותה ביחס לזו שהכרנו ב-FIFA, בעיקר כשמחפשים את הליגה השניה או השלישית באנגליה.

אם נחזור לעניין הטורנירים, מעבר לאפשרות לבנות ליגה, אפשר גם לשחק משחק "בית-חוץ", עם חישוב שערי חוץ, להתחיל משחק ממצב קבוע מראש (פיגור 1-0 בדקה ה-15 כשעומדים בפני בעיטה חופשית ממצב קורץ, למשל), לצאת לאימון וכמובן - לשחק בליגת האלופות, במתכונת המוכרת לכל חובב כדורגל ממוצע. עד כאן, שום דבר מיוחד או מרטיט.

מצב ה-Season כולל לא פחות מ-50 משימות, כשהמשימה האחרונה היא הזכיה בליגת האלופות. במצב זה נכנסים לנעליו של המאמן. מיד אחרי בחירת הקבוצה, בונים את הדמות שלנו. לא עניין קריטי למשחק, אבל הרגשת השייכות והסלבריטאות שווה את זה.

הדמות תופיע במהלך המשחק, במיוחד בהילוכים חוזרים, ממש כמו שמראים את תגובת המאמן לשער בשידור ישיר אמיתי. נחמד לראות את הדמות שלנו מקפצת כתיש אחרי הבקעת שער טיפשי להחריד.

מבחר אתגרים שמעניקים נקודות

בחרנו בנוריץ` מהליגה האנגלית הראשונה ויצאנו לדרך. האתגר הראשון היה המשחק האחרון בעונה, נגד ניוקאסל. נצחון - ואנחנו בליגת האלופות. הפסד או תיקו - אנחנו מפוטרים. לא אמרו לנו את זה, אבל אחרי המשחק הראשון, הבנו לבד. ואז התחלנו מהתחלה. הפעם בחרנו את קריסטל פאלאס. אחרי שני תיקו בדקה האחרונה, שגרמו לפיטורינו פעמיים, ניצחנו את ניוקאסל ועלינו לליגת האלופות.

ההצלחה הביאה משקיע שרכש את הקבוצה והזרים אליה כסף. זה טוב, אבל צריך לזכור שלמשקיע יש גם דרישות. לפיכך, האתגר השני היה משחק נגד קבוצת המילואים של הקבוצה, כדי לבחון את הסגל. אחרי ההפסד הבעלים הודיע שהוא לא מרוצה מהסגל ושנצטרך למכור חלוץ, קשר ומגן ולהביא שלושה שחקנים במקומם, באותם תפקידים, שסך היכולות (Skill) שלהם לא ירד מ-240. זה היה האתגר השלישי.

כך, ככל שהתקדמנו, נחשפנו לאתגרים נוספים, הן בליגת האלופות, הן בליגה האנגלית והן מחוץ למגרש, במישור הניהולי. מעבר לייחוד בעצם קיומם של האתגרים האלה (שמהווים חידוש יוצא מן הכלל), הם איכותיים ביותר גם מבחינת תוכנם, ובמיוחד בכך שהם מאפשרים שתי תוצאות לכל אתגר - בהתאם לעמידה או לכשלון בו. נצחון על קבוצת המילואים, למשל, היה מאפשר לשמור על הסגל הקיים.

השאלה היא, אם הבעלים מורה לא לשתף שחקן מסויים, או לבצע פחות משבע עבירות במשחק, מה יוצא לנו מזה? האם הנצחון אינו המטרה? אם לא שיתפנו את השחקן והפסדנו - עמדנו במשימה? זה טוב?

ובכן, אם ההוראות של הבעלים הן "אתה חייב לנצח" או "אסור להפסיד", אין ספק. לעומת זאת, אם ההוראה היא לבצע פחות מ-X עבירות ולא ביצעתם את ההוראה וניצחתם - גם לא אסון גדול.

אז למה חשוב לעמוד באתגר? משום שעמידה באתגרים, כמו גם הביצועים במהלך המשחק (כמות בעיטות, מספר כרטיסים צהובים וכן הלאה), יעניקו נקודות, באמצעותן ניתן לפתוח הפתעות, כמו כדורים בסוגים שונים, ואיצטדיונים מוכרים.

חוליי FIFA מופיעים גם כאן

כמעט שכחנו עוד פרט קטנטן שקשור במשחק: כל המתרחש אחרי העליה לכר הדשא. בסופו של דבר, אנחנו כאן בשביל לשחק כדורגל, וכאן מתחילות הבעיות. נתחיל בכך שהשיפור במשחקיות לעומת FIFA 2005 הוא מינורי עד לא קיים. זה אומר, כמובן, שכל החוליים של המשחק ההוא, מופיעים גם כאן.

יש שני דברים קטנים שממש הפריעו לנו: הראשון הוא העדר רדאר. יכול להיות שפספסנו את זה באחד התפריטים, אבל בעיקר ב-PS2, קיומו של הרדאר קריטי. איך נדע אם אפשר למסור קדימה? האם השחקן חופשי? האם לנווט את ההתקפה שמאלה או ימינה? השאלות נותרות ללא מענה. בכל פעם שמסרנו לשחקן יכולנו רק לקוות שהוא לא נשמר על ידי שחקן של הקבוצה היריבה.

מעצבן מאוד, במיוחד לנוכח העובדה של-AI אין את הבעיה הזו - מה שמביא אותנו לנקודה השניה. משחקי FIFA, לאורך כל השנים האחרונות, נותנים תחושה שהמחשב יודע יותר מהשחקן. 

קחו את מסירת העומק למשל. העיתוי שלה קריטי משום שזו המסירה שהכי קל לחטוף. בעוד שאנחנו מהמרים על איפה עומד החלוץ שלנו, ה-AI מוסר אותן בדיוק מושלם.

למה? כי הוא יודע איפה השחקן. זה ממש מעצבן ומונע לפתח את המשחק כמו שצריך. מה שנשאר, ברוב המקרים, זה לקחת את החלוץ הכי מהיר, לרוץ קדימה, לנסות לנער כמה מגנים ולהכניע את השוער. אין לזה צורה. למה? ראשית, כי זה לא כדורגל. שער שמובקע ממהלך קבוצתי הוא אירוע לא שכיח (אלא אם כן אתם משחקים עם עוד בן אנוש).

שנית, ברמות המתקדמות, הכדרור הופך קשה מאוד, בעיקר משום שהמגנים הם מעין סופר-שחקנים, שמסוגלים לחטוף את הכדור מהחלוץ רק באמצעות המבט. למרות שב-Champions League 2004-2005 נעלם ה"תיקול הקטן" שהיווה את נשק יום הדין, מופיע מקבילו, בצורת הפסד אוטומטי כמעט בכל קרב מגע. הבלם יחטוף לחלוץ את הכדור ב-99% מה"קרבות" הישירים ביניהם. זה מותיר לנו את האפשרות לרוץ בזיג-זג, אבל ה-AI בסוף מבין את העקרון.

בשורה התחתונה, מבחינת המשחקיות, אין חדש תחת השמש. זו הנקודה להבהיר ולהדגיש שאם המשחק היה מגיע בתצורת FIFA רגילה הציון שלו היה נמוך הרבה יותר. רק בזכות מצב ה-Season והעומק שהוא נותן, מפצה המשחק על החסרונות שפורטו לעיל.

משחק איכותי במיוחד

תרומה נוספת לאיכותו של המשחק היא המראה והסאונד. מהבחינה הגרפית, המשחק נראה יוצא מן הכלל. אין מה להרחיב על נושא פרצופי השחקנים או ההשקעה בתלבושות שלהם - כל מי שפגש את משחקי EA Sports יודע שהם מתמחים בזה. הפעם יש שיפור גם בתנועות של השחקנים, האצטדיונים נראים מעולה ואפילו הקהל סביר. מגדילים לעשות ההילוכים החוזרים שמדמים שידור חי בטלוויזיה. כל הכבוד.

אבל זה כלום לעומת פס הקול. זה יישמע מפוצץ, אבל מדובר בפס הקול האיכותי ביותר ששמענו במשחק ספורט כלשהו.

 מוזיקת התפריטים כוללת פס קול מעולה, עם שירים מהסוג שמתאים לאווירה וגורם להתעכב על התפריט לעוד שניה או שתיים. השדרנים נשמעים טוב ומציגים מגוון משפטים, כולל הקלטה של שמות של שחקנים רבים.

יש כמובן גם את כל הרעשים שמגיעים בזמן המשחק עצמו. הקהל נשמע יוצא מן הכלל ומעניק תחושה של אצטדיון כדורגל חי. בנוסף, ניתן לשמוע את הצעקות שמגיעות מהספסל אל השחקנים. לפעמים, אם מצליחים לשמוע אותן למרות הרעש, הן ממש תורמות.

אבל המשחק כולל גם תכונה חסרת תקדים: באפשרות ה-Season, בזמן שנמצאים בתפריט הכולל את המטרות, ההרכב וכו`, ניתן לשמוע ברקע את "EA Radio". תוכנית שמעודדת מאזינים להתקשר ולדבר עם המנחה על הקבוצה והשגיה. שמענו כמה דיונים דביליים להפליא, כשיותר מפעם אחת המנחה פשוט הטיס את המאזין מהקו. מעולה.