שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    מחזירים את הצבע

    במוזיאון ההיסטורי החדש של יד ושם מבקשים להציג את קורות היהודים בשואה דרך האמנות, ולהחזיר את הצבע, את השמות ואת הפנים לקורבנות. יעל עומר סיירה

    החלל המוזיאלי החדש של יד ושם בנוי כמשולש אדריכלי, המייצג ציר זמן. כמו בתוך מטרונום ענק, נעים המבקרים

    בזיגזגים (בדומה למשקולת) על ציר הזמן הזה, בין הגלריות השונות, ופוגשים שוב, מחדש, את הנרטיב הכרונולוגי שמקפל בתוכו את העולם שקדם למלחמה, ואחריו את השואה ולבסוף את השנים הראשונות שלאחריה.

     

    המוזיאון החדש של יד ושם, שייפתח לקהל הרחב ב-27 במרץ ונחנך השבוע בטקס בנוכחות מנהיגים מרחבי העולם, מכיל עשרות חללים שמגוללים את קורות היהודים במלחמת העולם השניה, לפניה ואחריה, מזויות שונות, אישיות וקולקטיביות. לצד יצירות אמנות מתקופת המלחמה שמוצגות במוזיאון ההיסטורי, שהוצג אמש (ד') במסיבת עיתונאים, אחת היצירות הבודדות שנעשו בימים אלה והמוזיאון מציב לה מקום של כבוד, ובצדק, היא "נוף חיים" של האמנית מיכל רובנר (ראו חלון וידאו).

     

    על קיר הכניסה מוקרנת לגובהו ולרוחבו עבודת וידאו ארט של רובנר, שהיא הפרק הפותח את הסיור. כמו בתחנת היציאה מן המוזיאון, המשקיפה אל הנוף הקסום של ירושלים, גם בכניסה אליו אנו מתוודעים לנוף. אך זהו נוף אחר, נוף שניבט מתוך סרט מוכר לכאורה בשחור-לבן, ומגלה תמונה קודרת, מצמיתה.

     

    תוך שימוש חסר תקדים במדיום הזה בתוך מוזיאון היסטורי, מאפשרת לנו רובנר להתבונן בתמונות שנדגמו מתוך הפרולוג, הפרק שקדם למלחמה, מבעד למה שהיא מכנה "חלון שמראה מה היה פעם, באמצעות יצירת סיטואציה בה הרגעים הקטנים שריגשו אותי יוכלו לחיות מחדש". המשימה שלה הייתה ליטול לידיה את נקודת הזמן שקדמה לזוועה ולייצר ממנה סוג של "היפר ריאליזם" להגדרתה, תוך שילוב של תנועה ומוזיקה.

     

    פרק הזמן הזה, שמתואר על ידה כ"תקליט שנתקע", נארג מחומר תיעודי מקורי המלקט קטעים תלושים שמשרטטים את חיי הקהילה היהודית מכל ארצות אירופה. משלל הקטעים הללו בנתה האמנית מעין קולאז' מוסרט בן 11 דקות, פאזל של נוף אנושי שחלקיו מחוברים מחדש על רקע ייחודי בדמות מפה שנדמית כאינסופית. גם בעבודת הסאונד משולבות הקלטות מקוריות מהתקופה, וגם מוטיב מיצירה מוזיקלית של פיליפ גלאס ("השעות").

     

    המארג המרגש והמצמרר הזה מהווה מסמך אנושי בעל רצף אחד, שמציג את המכנה המשותף האוניברסלי. אנשי הקהילה שאיתם מפגישה אותנו רובנר נהפכים לאב טיפוס. נדמה כי פגשנו את הילדים המנופפים לנו לשלום, או שאנחנו כמעט מזהים את אלה המזמינים אותנו לביקור בתנועות הידיים הכל-כך מוכרות. גם מעגלי הריקודים המבשרים חג

    או חתונה, ההליכה לבית הכנסת, מסדר הבוקר בבית הספר, שיעור המוזיקה בכיתה, בעלי המלאכה בבתיהם הזעירים והרחוב שוקק החיים, כולם מוכרים לנו.

     

    אחד מרגעי השיא של היצירה הוא ללא ספק הרגע בו נמלא הפריים בעשרות ילדים העומדים גאים ושרים בקול גדול את "התקווה". ההקשבה לשירה האדירה הזו ולמילים המוכרות והשגורות כל-כך מנקודת המבט שלנו כמספר כל-יודע המנחש את סוף הסיפור, מייצרת רגע מקפיא.

     

    בתחילת תהליך היצירה קיבלה לידיה רובנר חומרים נדירים ששכבו במשך שנים בארכיונים בארץ ובחו"ל, אותם סרטים תיעודיים "מתפוררים" של ראשית הקולנוע, בהם השוטים לא מאוד יציבים, חלקם שרוטים, אחרים קטועים ואחדים אף העלו עובש. היא מעידה כי תהליך ברירת החומרים הארכיוניים היה בלתי אפשרי כמעט.

     

    גם כשראתה בעיני רוחה כיצד ייראה הקיר המשולש בגובה 11 מטרים, היא לא חדלה לשקוע במחשבות על האנשים שיופיעו בסרט וייהפכו למוניומנט, לתעמולה, ואולי אפילו לסוג של פורנוגרפיה תחת זכוכית המגדלת שהיא מייצרת. אך רובנר לא רצתה להשתמש בכוח הזה, ולכן בחרה שלא לייצר נרטיב. היא מסבירה שכאמנית היא מציגה מצב. היא מחפשת את מה שמתחת לסיפור, את מה שאבד ואין לו ייצוג. את מה שקשה להגיד במילים.

     

    כשניתקים לבסוף מהמסך ומתקדמים בסיור בין החללים השונים, אי אפשר שלא להתבונן שוב לאחור, אל החלל שבו מוקרן הסרט. או אז מתבהרת הבנה כי כל אחד מהצופים ביצירה נראה מרחוק כצל שחור הנטמע בה בעצמו, ונהפך גם במעמד הזה לחלק בלתי נפרד מקורות העם הזה. יצירתה של רובנר מחזקת את התפישה כי האמנות היא חלק בלתי נפרד ולגיטימי בהצגת הסיפור ההיסטורי. דרך ההבעה שלה, הגדושה ברגישות אין-קץ של אמנית הבוראת עולם המגיב לסביבתו ולקורות העולם של הקהילה בה הוא צמח, מהלכת קסם.

     

    דיוקנאות של נפשות

     

    באחד מעשרות הסרטים המלווים את המסע האינסופי במוזיאון, מבשרת בצוואתה גלה זקשטיין (1942): "אני מורישה את עבודותיי למוזיאון שישקם את התרבות היהודית". גלה ניבאה את העתיד לבוא. במוזיאון החדש משולבות מאות עבודות

    ציור: יוזף חריטון

    אמנות שנבחרו מתוך 10,000 עבודות אמנות שנוצרו בגטאות, במחנות ובמקומות מסתור, והן מהוות את אוסף האמנות הגדול בעולם מסוגו.

     

    "בפרוגרמה למוזיאון לקחנו על עצמנו משימה לתאר את השואה בשתי רמות", אומרת יהודית ענבר, אוצרת המוזיאון ההיסטורי, "באחת הגרמנים ומשתפי הפעולה הנאצים, ובשנייה השואה מהזווית של הקורבן. רצינו לתת פנים לאנשים האלה, להאניש את הנושא בשמות. במוזיאון הישן לא נמצא אף לא שם של יהודי אחד. מקימיו, שהיו ניצולים, רק רצו לספר מה עשו להם".

     

    גם אבנר שלו, יו"ר הנהלת יד ושם והאוצר הראשי, מדבר על הצורך לספר את סיפור השואה בעידן הפוסט מודרני תוך יצירת קשר מיוחד בין החומרים האותנטיים לקולו של היחיד. לדבריו, התובנה הזו הובילה בסופו של דבר להחלטה בסיסית להעשיר את שפת המוזיאון המזוהה עם תצלומים, חפצים, תעודות וקטעי וידאו – ביצירות אמנות.

     

    "כשהתחלנו לעבוד הבנו שאין לנו בעצם חומר", מספרת ענבר, "היהודים הוצגו תמיד על סמך המסמכים שתיעדו הגרמנים,

    כשלדים, כתת אדם, כמושפלים. הצילום הגרמני הפך את היהודי לאובייקט". העבודה, אם כך, החלה בשני כיוונים. מצד אחד התבצע מחקר על הצילומים, שמטרתו הייתה לזהות את היהודי וגם לאתר את שמו, את מקורותיו ומה אירע לו ולמשפחתו. מצד שני התעורר הצורך לתת לשואה צבע, לחבר אותה אל ההקשר התרבותי הנוכחי. הצבע, אומרת ענבר, מסגיר שזה לא היה כל-כך מזמן.

     

    את הצבע עליו מדברת ענבר משיבים גם הפריטים שנבחרו (1,200 מתוך 23,000) החורגים בחלקם מגבולות העדות ההיסטורית שלהם, ומתפקדים כמיצבים של ממש. גם הם חושפים שוב ושוב את אותו ממד אנושי שהאוצרים ביקשו להדגיש. כך, כמה כפתורים בוורוד ובירוק, באדום ובצהוב, כפתורים שברור כי נתלשו מסוודר של אישה או נערה כדי לשמש מזכרת, מגוללים סיפור של שריד אחרון של בית. ויש גם ערמות ספרים שאין מי שיקרא בהם, ממחטה מיותמת שכתובים עליה דברי תורה, אקורדיון, שעון, מזוודות, נעליים, משקפיים וטקסטים. אלפי מילים שמציירות דיוקנאות של נפשות.

     

    היצירות עשויות מגוון חומרים וטכניקות, ולמעשה מורכבות מכל חומר שעמד לרשות האמנים, והן משקפות את הרצון לשרוד אך גם את הצורך לתעד. הן מהוות חשיפה ישירה אל נפשו של האדם הבודד. לדברי שלו, החיבור אל האמנות הזו מעלה את הסיפורים האמיתיים והאישיים: עוד ניסיון להשיג פרוסת לחם, עוד רצח.

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ציור: יוזף חריטון
    היהודים נאלצים לחפור בור בשביל היהודים 1942. מתוך המוזיאון ההיסטורי
    ציור: יוזף חריטון
    לאתר ההטבות
    מומלצים