חוק הג'ובלסים
ראוי להזכיר עובדה אחת קטנטנה לתומכי "חוק הג'ובים": שיטת הממשל בארה"ב יוצרת ממשלים מושחתים
בשעה טובה וארעית דחתה הממשלה את הכרעתה בעניין "חוק הג'ובים". לא מעט דיו קוצפת כבר נשפכה על החוק המוצע. ובצדק. נדרשת עזות מצח מיוחדת במינה כדי לנסות וללסטם כך, לעיני כל, את הקופה הציבורית. ונדרשת מיומנות מיוחדת בצדקנות ובהתחסדות כדי להעטות על מעשה הכייסות הזה אדרת של דאגה לממשל תקין.
לא מעט נאמר, ובכל זאת יש גם מה שעדיין לא נאמר. ראשית, ראוי להתעכב על האילן שבו מנסים תומכי החוק להיתלות: ממשל ארצות-הברית. "הנה", כך הכריזו הוגה החוק ומרעיו, "גם שם, בגדולה שבדמוקרטיות, כל ממשל הנכנס לתפקידו משלח הביתה את נושאי המשרות הבכירות, וממנה את אנשי שלומו".
גם מבלי להיכנס להבדלים הלא דקים בין שתי השיטות, ראוי להזכיר עובדה אחת קטנטנה: ממשל ארה"ב הוא מן המושחתים בממשלים. לא הממשל הנוכחי דווקא, אלא כל השיטה כולה. זו שיטה המתירה לסגן נשיא לפעול בגלוי, כמעט במוצהר, כדי להעשיר את הענק הכלכלי שהעסיק אותו, ואולי עוד יעסיק אותו. זו שיטה שבה נשיא משתמש בבית הלבן כבית הארחה לתורמים דשנים המשמנים את דרכו לבית הזה, ואת דרכם אל ליבו ואל עוצמתו. זו שיטה שאינה מסתירה כלל את השתעבדותה לקשר מסועף, מסואב, ממאיר ומזיק בין אינטרסים כלכליים בוטים וערלי לב, לבין פוליטיקה וקביעת מדיניות.
לכאורה, כך טוענים המגינים על השחיתות הממוסדת הזאת, עדיף שהעניינים המצחינים הללו ייעשו בגלוי. "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר", הם מרבים לצטט את הקלישאה הידועה, תוך עיוות ערמומי של משמעותה.
אכן, אור השמש מטהר, אך רק כאשר מישהו מכוון מנה נאה של אור אל שחיתות שמבקשת להסתתר במחשכים. אור השמש לחלוטין לא מטהר כאשר המושחת עצמו נעמד באור השמש, מנפנף בשחיתות, ומצהיר בגאווה: "ראוני כמה צדיק אני! שהרי אלמלא הייתי צדיק, ההיה עולה בדעתי לעשות את כל מעשיי בגלוי?"
אור השמש האמריקני לא מטהר את שחיתות השיטה. הוא רק מעניק לה לגיטימציה. היא נותרת מושחתת כשהייתה. אף בזכוכית מגדלת קשה למצוא בה נקודת זכות אחת, ואין היא אלא עוד הוכחה לכך שלא כל מה שבא מארה"ב הוא מודל לחיקוי.
עניין שני שטרם הודגש כיאות הוא העובדה המצערת שלא מכוחם המופרז של פקידים צריכה מדינה להיזהר, אלא דווקא מכסילותם, שרירות ליבם וחוסר אחריותם של הפוליטיקאים המתמנים לשרים. הם הבעיה, לא הפקידים. ובתוך מרקם האמצעים לריסון הפוליטיקאים ולפיקוח על שטויותיהם או שחיתותם, ל"פקידים" יש תפקיד מכריע. הם, כמעט רק הם, משמשים רסן מסוים מפני השתוללות יתר של הפוליטיקאים. כבוד השר פשוט יודע כי אם יגזים בדרישות ההבל או השחיתות שלו, אם ינסה לחרוג מגבולות סבירים של יושר והגינות, הוא עלול להקים עליו את פקידיו.
זו, בסופו של דבר, נותרה מערכת האיזונים היחידה שעדיין קיימת בישראל: מצפונם, כישוריהם, יושרתם ומחויבותם המקצועית של עובדי הציבור. כאשר הם הגונים, אין לשר הממונה כל ברירה אלא להיות הגון בעצמו. כאשר הם מעוקמים, לא נותר כל מחסום בדרכו של השור הדש.
אפשר אפילו לומר כי במידה מסוימת פרשת גלט-ברקוביץ', אף שיש בה מעשה פלילי, היא תמרור אזהרה אזרחי חשוב מאין כמוהו לשרים, לנושאי "משרות אמון" ולפונקציונרים פוליטיים. אם תגזימו – תיחשפו. מותר לנחש כי גם השיקול הזה, לצד הרצון ללחך באחוריהם של חברי מרכז המפלגה, עמד לעיני מציעי החוק: להרחיק את העלולים להיעשות עדי תביעה, ולהמירם במי שנאמנותם נתונה לשר ולא לציבור.
עוד שבוע נותר לשרי הממשלה לעיצוב דעתם בעניין הזה. הלוואי ויימצא בהם אחד אשר יביא לשולחן הממשלה הצעה הפוכה בתכלית: "חוק האין ג'ובים". חוק אשר יקבע כי כל העוסק בפעילות מפלגתית ממוסדת, חבר מרכז, חבר הנהלה, חבר ועד מרכזי, יהיה פסול מלקבל משכורת מן הציבור (אולי זולת רופאים ומורים). יהא עליו להחליט: או פוליטיקה מפלגתית או עובד ציבור.
טובה כפולה תצמח מחוק שכזה: בעבודה המפלגתית יעסקו רק אנשים הרואים בפוליטיקה שליחות ולא לשכת עבודה. ובעבודה הציבורית יעסקו רק אנשים הרואים עצמם עובדי ציבור, ולא עובדי פוליטיקאים.
ומי יודע, אולי ייאלץ אז האספסוף המושחת המבקש להשתלט על הפוליטיקה הישראלית לשוב אל מחילותיו. או למצער – להתאמץ הרבה יותר.
מומלצים
