כל הזמן אשתו

המרחק בין אדם וחווה לבין ביל והילארי קלינטון אינו גדול כפי שנדמה בתחילה, גם אם הזמן והלשון, החברה והתרבות, יחסי הכוחות ואפנת הלבוש שונים לחלוטין. שתיהן – חווה והילארי – מופיעות כגיבורות משנה בספר חדש של מארילין יאלום, "תולדות הרעיה". אם שם המשפחה של המחברת נשמע מוכר, הרי זה מפני שכבר כמעט חמישים שנה היא רעיתו של ארווין יאלום ("כשניטשה בכה") – ואם אנחנו מקדישים להקשר המשפחתי הזה כמה מלים, שמציבות אותה ראשית כ"אשתו של" ורק אחר מספרים שהיא חוקרת תרבות, מראשי מכון סטנפורד ללימודי מגדר – הרי זה מפני שכך חושבים במערב מאז סיפרו לנו מדוע אלוהים יצר את חווה. גברים לא יודעים לחיות לבד. הם זקוקים לרעיות.

יאלום כתבה כבר את תולדותיו של אזור ארוגני ומלא חיים בגוף האישה, ו"ההיסטוריה של השד" פרי עטה – שראה אור בעברית ב"זמורה ביתן", הוא מחקר מאלף על היחס החברתי, האמוני והאנתרופולוגי לבלוטת החלב האנושית ולמה שמחובר אליה, כלומר – האשה עצמה. אבל ב"תולדות הרעיה" יצאה יאלום לפרוייקט שאפתני בהרבה, רב-תחומי ומלא מהמורות: חקר הקשר האנושי הסבוך והמורכב ביותר מבחינה רגשית וחוקית, חברתית ופוליטית: קשר הנישואין.

ייאמר מייד שהפרוייקט של יאלום אינו מחקר על אודות המוסד, אלא על תפיסות משתנות של בני אדם, גברים ונשים, במהלך ההיסטוריה היודאו-נוצרית, ובעיקר מן העת שבה הכנסיה הקתולית קידשה את הנישואין והפכה אותם לברירת המחדל ביחסים בין גברים לנשים. מדוע זה נעשה? תקראו.

מעבר להסברים התיאולוגיים שניטוו כסיפור מסגרת משכנע עבור בני הרנסנס המוקדם, מעבר לחובה לחקות את היחסים בין האל לבין עם ישראל במסגרת משפחתית, מעבר לציווי הדרוויניסטי –הנישואין היו מוסד חברתי מלכד, סדר בתוך כאוס, נחמה בתוך סערות החיים הגדולות. וכמובן, הם הציבו את הרעיה בעמדת נחיתות מתמשכת כלפי הבעל. הלא היא בסך הכל צלע מגופו. לצלע אין זכויות אנוש של ממש, אין היסטוריה, אין עתיד ללא ההגנה שמספק לה הבעל.

אבל בניגוד לעמדה הפמיניסטית הפרימיטיבית, שמוכנה תמיד לשפוך את התינוק עם מי האמבטיה, יאלום מוכיחה היטב שההתנגדות בת-ימינו למוסד הנישואין אינה הקו המחשבתי המוביל בחברה המערבית. להיפך: אמריקנים הם מתחתנים סדרתיים. הסיכוי שלהם לחיות באושר ובעושר זה עם זו עד שהמוות יפריד ביניהם הולך ומצטמצם מבחינה סטטיסטית, ועם זאת תעשיית התקוות והחלומות, החפצים והרעיונות סביב מוסד הנישואין רק צוברת תאוצה.

תמונות מחיי נישואין

הנשים הראשונות שיאלום בודקת את חייהן כרעיות מגיעות מן ההיסטוריה המוקדמת של המערב: נשים תנ"כיות, יווניות ורומאיות חוו את המוסד ואת הקשר בצורות מאוד שונות זו מזו. האיחוד של "ודבק האיש באשתו והיו לבשר אחד" אולי אפיין את היהודים, אבל ודאי לא את החברה היוונית שבה אידאל הקשר הרגשי היה בעיקרו אידאל הומוסקסואלי. ברומא אנחנו מוצאים את פריחת הנישואין המונוגמיים כערך חברתי רצוי במיוחד – לפחות בתיאוריה, אבל הקשר בין זה לבין מצבן האמיתי של נשים נשואות נותר עלום גם בספר הנוכחי.

אחד התימות המרכזיות של "תולדות הרעיה" היא התפתחות מושג האהבה הרומנטית בהקשר לנישואין. העת העתיקה לא האמינה בנחיצותה הקטגורית של אהבה כדי להמשיך שושלות ולשמור על הסדר החברתי, ולמרות שסיפורי אהבה ותשוקה ממלאים אפילו את התנ"ך, לא תמצאו בו אפילו פסוק אחד ששמוקדש לרגשות האהבה הנשיים כמניע לנישואין – אפילו לא ב"שיר השירים". העת העתיקה שמרה לרוב על ההפרדה התיאורטית בין מצב ההתאהבות לבין מה שקורה אחר כך –החיים עצמם.

חוקרי תרבות רבים סבורים שאידאל האהבה הרומנטית מקורו בימי הביניים, וביטויו האמנותי החשוב מצוי בשירת הטרובדורים הגדולה, באהבה חסרת הגבולות לגבירה. אבל יאלום מחזירה את החוקרים ואת התיזה הזו לקרקע המציאות, ובאמצעות סדרה מאלפת של פורטרטים וציטוטים היא מבהירה שאהבת האבירים היא משולש רומנטי שבו אין כל קשר בין הרגש לבין המצב המשפטי: האביר מאוהב בגבירה שהיא תמיד נשואה לאחר. עצם היותה בלתי מושגת הופך אותה לאהובה האידאלית.

גם לחוקרים מותר לקוות

יאלום מאמינה שהאהבה הרומנטית כתנאי לנישואין חילחלה אל תוך חיינו החל מן המאה ה-16  והגיעה לארצות הברית עם הפוריטנים. היא מתקשה להסביר את פריחתה החברתית והכלכלית העצומה דווקא במאה ה-20 ובמאה המתהווה שלנו: לזה אולי נחוץ ספר אחר. מה שנעשה כאן ביעילות ובחן, בכתיבה קולחת ומשעשעת ומרתקת מאוד, הוא התוויה של יחסי הכוחות בין גברים נשואים לבין נשים החל ברנסנס וכלה בתנועה לשחרור האשה – וגם קצת לאחריה, בהתפכחות המאוחרת של נשים שרצו לנתץ את המוסד ומצאו את עצמן חיות בשוליו, שבורות בעצמן מן הצורך לגדל משפחה לגמרי לבדן, וגם לפרנס אותה, להסיע את הילדים לחוגים ולגזום את העצים בגינה של בית החלום האמריקני.

האם באמת קיימים בחברה המערבית נישואין שוויוניים, בעקבות שינויי התודעה המאסיביים ביחס למעמד האשה במאה האחרונה? ובכן, כפי שהייתם מצפים לשמוע, יאלום חושבת שעדיין לא, אבל היא בהחלט מקווה שיהיו. גם לחוקרים מותר לקוות, מן הסתם, ובינתיים להמשיך להתבונן נכוחה במציאות מאוד בעייתית: מצד אחד, עליה מאסיבית בשיעורי הגירושין בעולם המערבי, ומצד שני, קומדיות רומנטיות שמסתיימות בחופה וגורפות מאות מליוני דולרים. איפושהו בתווך מצויים אינספור מודלים אנושיים פרטניים לניהול חיים משותפים תחת עינה הפקוחה והמשגחת של המדינה שאישרה את עצם קיומם בטקס.

ספרה של יאלום הוא אות פתיחה מרשים מאוד בחקר המוסד האנושי המורכב ביותר, והוא גם ספר מלא חן ותובנות לא-מהפכניות, אבל מאוד מוצקות והגיוניות. מי שירצו למצוא בו את כתב הפלסתר הגדול, יתאכזבו קשות. וכן, הוא גם מתנה מצויינת לעתידים להינשא במהרה, ולכאלה שחייהם הובילו אותם להכרה שאף על פי כן ולמרות הסטטיסטיקה, עדיין אפשר לחוות זוגיות מאתגרת ומרנינה דווקא כך. בסך הכל, ספר טוב מאוד ופורץ דרך לבאים אחריו, שיהיו אולי מעמיקים וווכחניים יותר, אבל גם הם ייאלצו לתת את הדעת לכך, שמוסד הנישואין חי, קיים ויציב מאי פעם.