פעם ראשונה בחמאם: שפשוף לא קל

כבר ביום הראשון שלנו באיסטנבול בדקתי היכן הכי כדאי להתנסות בחוויה. אחרי שתיחקרתי שניים-שלושה מקומיים ואת נציג התיירים במלון החלטתי ללכת על "גלטסראי" (לא, הוא לא נקרא על שם קבוצת הכדורגל), חמאם הממוקם במרכז רחוב איסטיקלאל, רחוב עמוס חנויות ובתי קפה שיוצא מכיכר טקסים.

בערב השני קיבלתי אפטר מאישתי ויצאתי לביצוע המשימה. אחרי הליכה רגלית של כ-10 דקות, במהלכה פנטזתי על מעסה חתיכה, קטורת ריחנית ושמנים ארומטיים, הגעתי לפתח החמאם. מייד בכניסה ניגש אלי מי שנראה כבעל הבית ושאל באנגלית עילגת: "חמאם? מסאז'?" (בזאת נגמרו המילים אותם הבנתי). הנהנתי בראש לאות הסכמה וקיבלתי הצעת מחיר -  52 לירות טורקיות (כ-180 שקל שלנו). 

מילה ראשונה: Change!

אחרי שסגרנו חשבון, רמז לי בעל הבית בנימוס טורקי דחוק שאצטרך להוסיף על הסכום גם טיפ למעסה, ומסר אותי לזרועותיו של איש מבוגר עם שפם - המלווה האישי שלי לביקור בחמאם. האיש הוביל אותי ללובי כניסה גדול שם פגשתי באדון "אחראי נעליים" שפקד עלי: "change!". כאן מול כולם? חשבתי והתחלתי להתפשט, אבל אז חזרה שוב הפקודה: "change!", הפעם מלווה ברמז: אדון אחראי נעליים הצביע על הרגליים שלי. נרגעתי. 

הפקדתי את כפות רגלי בתוך כפכפי הפלסטיק של החמאם ועקבתי אחרי האיש עם השפם במעלה המדרגות עד לקומה ובה חדרים קטנים. נכנסנו לאחד מהם ושוב קיבלתי את הפקודה "change!", הפעם הורדתי את בגדי (קצת קר בטורקיה של חודש מרץ, אז היה הרבה מה להוריד). נשארתי עירום ממש כמו לפני 30 שנה בדיוק, יום הוולדי. 

האיש עם השפם קשר סביבי סדין (הוא התעקש לעשות את זה) וסימן לי לעקוב אחריו. ירדנו חזרה ללובי שם עברתי שוב לפיקודו של אחראי הנעליים. "change!" הוא צעק לי, ואני, עירום לגמרי - פרט לסדין המגוחך ולכפכפים של החמאם, לא הבנתי מה הוא רוצה עכשיו. היבטתי למטה וראיתי כפכפי עץ. החלפתי את הפלסטיק בעץ וחזרתי לחזקת האיש עם השפם. עקבתי אחריו (מדדה על הכפכפים) לחדר ביניים בו כבר הורגש חום וממנו הגענו סוף סוף אל חדר החמאם.

מילה שנייה: good!

חדר החמאם עשוי כולו שיש ודומה להיכל גדול או מסגד, גבוה מאוד עם כיפה במרכז הגג. בלב החמאם במה מוגבהת ועליה פרוסים שטיחים, ובהיקפו - כיורים וברזים. האיש עם השפם פרס סדין על אחד השטיחים במרכז החדר וסימן לי לשכב. עד שנשכבתי הוא כבר הלך. החדר היה חם, משהו בין סאונה יבשה לרטובה. מתיקרת ההיכל טפטפו טיפות מים והתנפצו קרוב אלי, מה שהקפיץ אותי כל פעם מחדש. הבמה עליה שכבתי והרצפה היו רותחות, וזו הסיבה לכפכפי העץ המגושמות והלא נוחות (אני חושב).

עברו בערך 5 דקות (אין בפנים שעונים) בהן שכבתי בעיניים עצומות ונרגעתי, ואחר-כך עוד 5 דקות בהן הבטתי סביבי ותהיתי מה פשר הכיורים והברזים שתלויים על הקירות. אחרי כחמש דקות נוספות החלטתי לקום ולחפש אחר האיש עם השפם (אולי קרה לו משהו?). יצאתי עם כפכפי העץ לחדר הביניים ומשם ללובי, ואז נתקלתי בו (יותר נכון הוא בי)  - המעסה. 

הוא רץ אלי והחזיר אותי פנימה, רמז לי לבוא אחריו. נשכבתי שוב על השטיח במרכז ההיכל, בזמן שהוא פתח את אחד הברזים, מילא קערת מים והגיע עם סבון מוצק לכיווני. רק רגע - איפה המעסה החטובה? איפה שמן הקוקוס? מה עם איזה מוסיקת רקע וריחות אקזוטיים?

המעסה עמד איתן מולי, איש קירח עם שפם (כמובן), ביננו הפרידה רק הכרס המפוארת והשעירה שלו. הוא היה לבוש בדיוק כמוני (כפכפי עץ וסדין מגוחך) והוא החל לעסות בכל הכוח את רגלי השמאלית. נאנחתי (מכאב) ואחרי עוד אנחה או שתיים הוא הפסיק ושאל "tip?", הנהנתי מהר. אבל זה לא סיפק אותו: "how much?" הוא שאל. בשלב זה כבר חשבתי שזו חוצפה אבל החלטתי להיות לארג' איתו (סך הכל גופי הופקד לחסדיו), ואמרתי 5 יורו (שזה הרבה כסף בטורקיה). כנראה שהבחור קלט שאיתי ניתן להתמקח והחל במשא ומתן, כשטענותיו היו - "good massage", "good soap" (בחייך, כולה סבון ב-5 שקלים ואיזה ליפה מהשוק, חשבתי).

בסוף סגרנו על 10 יורו הטיפ, העיקר שימשיך. חזרתי לשכב, עצמתי את עיניי והוא פשוט פירק אותי! אני נאנקתי מכאב והוא התאמץ יותר, הזיע וממלמל: "good massage", "good soap" בכל פעם שכאב לי. הרגלים, הגב, החזה - לא החלטתי מי סובל יותר. לאחר כ-30 דקות סימן לי המעסה לקום והפנה אותי לכיור. "wash!", הוא אמר ואני ניסיתי להבין איך בדיוק אני נכנס לתוך הכיור. הוא סימן לי לשבת על הרצפה לידו ושטף אותי במים שהתמלאו בכיור מאותו רגע שהחל המסאז', כך שהם היו כבר חמים. ישבתי על הרצפה, לרגליו של האיש המגודל, כמו סמרטוט (לאחר מסאז' וכ-40 דקות מצטברות בסאונה).

פתאום שמעתי את ההוראה המוכרת: "change!". הבטתי אליו, מה כבר יש לי להחליף? ראיתי שהוא עזב את הסבון ומלביש כפפת ליפה על ידו. הוא קירצף את כל גופי בשיא הכוח (ניכר עליו שהתאמץ, ושגם הוא כבר צריך מקלחת טובה) והוריד שכבות של עור ממני. כשסיים לקח לידיו שוב את הסבון ושוב שפשף את גופי. בשלב זה כבר הייתי במצב של חוסר אונים מוחלט. הייתי מותש. בשארית כוחותיי קמתי, הוא עטף אותי בסדין יבש והוביל אותי לחדר הביניים, לידי "אחראי המגבות". האחרון ניגב אותי היטב, עטף את גופי וראשי במגבות, סימן לי לנוח דקה והוביל אותי חזרה אל הלובי. שם ידידי הותיק, "אחראי הנעלים", תפש עלי פיקוד: "change!". חייכתי, כבר ידעתי מה לעשות וחזרתי לכפכפי הפלסטיק.

מילה שלישית: "tip?"

שוב עקבתי אחרי האיש עם השפם במעלה המדרגות. קיוויתי שיניחו לי להתלבש בעצמי, אבל כנראה שלא כך הנוהל. האיש המבוגר הוריד את המגבות מעליי, הוציא מכיסו בקבוק, אמר "lemon", שפך על ידיו ומרח עלי. זה שרף!!! מאוד שרף!!! הוא הכיר את הנוהל, לקח את המגבת וניפנף בה, על מנת לעשות רוח ולהקל על הצריבה.

התלבשתי, יותר נכון הולבשתי (שוב הוא התעקש שלא אעשה זאת לבד) ואז הוא שאל "tip?". הוצאתי 5 לירות (בחיי שלא נשארו לי יותר). הוא לא נראה מרוצה ורץ להביא לי מקל אוזניים. כשראה שאני לא מתרשם רץ והביא גם מסרק.

ירדתי חזרה ללובי הכניסה, שם קיבלתי את נעליי. כשרציתי לצאת עמדו מולי בשורה: בעל הבית, איש הנעליים, האיש עם השפם, המעסה השמן, איש המגבות וידי כולם מושטות - "tip?"(מה אני בנק?). נתתי את אשר הבטחתי למעסה ויצאתי. נותרו לי כ-10 דקות מאוד ארוכות של הליכה בקור.

"נו, איך היה?" שאלה אישתי, ואני עניתי: כואב, תרתי משמע.