ארוטיקה נשפכת מהפסנתר

יושבת לה צ'ו-פאנג הואנג, סינית צעירה (22), ואני לא מאמין למשמע אוזניי: היא מנגנת כאילו עושה אהבה עם ראוול על הקלידים. ביצירה "לה-ואלס" הארוטיקה נשפכת אצלה מהפסנתר. איזו חושניות! אילו צבעים נוזלים לה מהידיים!

הסינית הזו גם מפלרטטת עם היידן. שופכת עליו צבעי מים נהדרים. הסקרלטי שלה מלא אור מופלא של פנסים מהמזרח הרחוק. איזו רגישות יש לה בנגינה, אפילו בסונטה המשעממת של רחמנינוב. אבל אסור להיסחף. התחרות רק התחילה.

למה, אלוהים, בראת פסנתרנים שהתחפשו לסוסי מירוץ מקצועיים ומשעממים? יושב לו הרוסי אלכסנדר קוזניצוב ומנגן שומן נטול נשמה. חף מכל ריגוש. מגיע אחריו האנגלי ויוו מקליין (31) ומנגן את באך כמו קליידרמן. רוצה להיות ברנדל הגדול בבטהובן, אבל הופך לרפרודוקציה שטוחה. רפרודוקציות אנחנו לא צריכים.

סילביה תרזה מברזיל (23), נמרה עם טמפרמנט, יושבת ויורה פגזי תותח על מנדלסון המסכן. הפיוט והליריקה עמדו אצלה בפינה. הישראלי יוני לבייטוב (25) מנגן כמו תלמיד. את בטהובן הוא הפך לקטר רכבת שמחפש את הפסים, ועל ליסט הוא השליך טילי קסאם. למה?

ואז באה נערה סינית, הוי-וו (18), והחזירה לתחרות את הפיוט ואת הנשמה גם במוצרט וגם בשופן. ועדיין היא כמו ניצן יפה שעוד לא נפתח. שתי סיניות גנבו אתמול את ההצגה. וכאן כדאי להזכיר לכולם: בתחרות רובינשטיין לא מחפשים את הפסנתרן המבריק, אלא את האמן האמיתי. ברווח שבין הריגוש לבין העומק, שם נמצא האמן החד-פעמי הזה. ואני עדיין מחכה לו. שיגיע כבר.