לשרוד את חורבן האהבה

מחזהו האנושי והכואב של ויליאם ניקולסון, "הנסיגה ממוסקבה", זוכה לביצוע מרטיט בהפקה האינטליגנטית של הבמאית דדי ברון בתיאטרון "הבימה". ניקולסון מיטיב לתאר את תהליך ההתפוררות של הזוגיות המסוכסכת של אליס ואדוארד, זוג אקדמאים אנגלים בגיל העמידה החיים במין איזון שביר, כשהעד המרכזי לתהליך ההרסני ביניהם הוא הבן ג'יימי, שנקרע בין אהבתו לאמו לבין הבנתו לאביו ולמצוקותיו.

המחזה כתוב בסגנון ריאליסטי, אך מכיל בתוכו גם רובד פיוטי, הנובע מהשירים הרבים השזורים בו. התרגום המדויק של שלומי מוסקוביץ' מצליח להעביר את השירים הללו לעברית נקייה וקולחת, וכפי שמגדירה זאת אליס בסיום – השירה מזכירה לנו שמישהו כבר היה במצבים הרגשיים הקיצוניים הללו ושרד אותם.

אך עד שאליס מסוגלת להגיע לתובנה הזו היא חייבת לעבור מערבולת רגשית איומה, וגילה אלמגור, באחד התפקידים החזקים ביותר שלה, מצליחה לדייק בכל השלבים של המטמורפוזה הסוערת של הדמות. זהו תפקיד הלוקח את האנרגיות היצריות המוכרות של אלמגור, מכניס אותן לתוך מסגרת מאופקת ומרוסנת ויוצק מהן זהב טהור. אלכס פלג מיטיב לגלם מולה את אדוארד השכלתני והמשעמם, שמחביא מאחורי החזות החביבה שלו אישיות נוקשה ונחושה. ישי גולן, בתפקיד הבן המשתדל שלא לקחת צד במאבק, ממשיך להקרין אמינות נערית נבוכה וכובשת שהוא מביא כמעט לכל תפקיד.

הבימוי הנקי והמעוצב של ברון, המסתייע בעיצוב היפהפה של אילאיל אירם ובמוזיקה המצוינת של אורי וידסלבסקי, עוזר לפתח מבט אירוני, קצת מרוחק, על הדרמה הסוערת ותורם רבות להצלחת הערב.

לסיכום – הצגה חכמה ומרגשת, שמזכירה לנו עד כמה פריכה האהבה וכמה אמונה דרושה כדי לשרוד את חורבנה.

"הנסיגה ממוסקבה", מאת ויליאם ניקולסון. בימוי: דדי ברון, תיאטרון "הבימה"