מלח הארץ

מפעם לפעם קם אלוף בצה"ל, או חבר כנסת, או שופט, ומנסה לחבק בדברים את קהילת המתנחלים. "אפשר להתווכח על מעשה כזה או אחר שלהם", הוא אומר. "על דבר אחד אי אפשר להתווכח: הם מלח הארץ". כשאני שומע את המשפט הנמלץ הזה, בעיקר כאשר הוא נאמר מפי אדם שכיפה גדולה, ולפעמים גם זקן, מעטרים את ראשו, אני לוקה קלות בקיבתי. הביטוי "מלח הארץ" מיוחס לאדם אחד, ישו הנוצרי. ככל שאני יודע (ואשמח אם מישהו מהקוראים יעמיד אותי על טעותי) הוא לא קיים במקורותינו. הוא התנחל בשפה הפוליטית הישראלית רק בשנים האחרונות, יחד עם ביטויים אחרים שאומצו מהשפה האנגלית.

הברית החדשה (מתי, פרק ד'-ה') מספרת איך כינס ישו את "כל החולים המעונים, אחוזי שדים, מוכי ירח ונכי איברים". עד כאן התיאור יכול להתאים, אמנם בדוחק, לנוער הגבעות ולנערות הכבישים. ההמשך לא דומה ואפילו לא מתקרב: "אשרי הענווים, אשרי הרעבים והצמאים לצדקה, אשרי רודפי השלום, אתם מלח הארץ". ענווה? רעב? רדיפת שלום? איש, גם לא הקנאים מבין המתנחלים, לא מייחס את התכונות האלה לגרעין הקשה, הדתי, של ההתיישבות בשטחים.

הבעיה המטרידה כאן איננה הבורות. הבעיה היא התפיסה, לפיה הישראלים שגרים מעבר לקו הירוק הם אריסטוקרטיה, אנשי מעלה, קבוצת איכות שראויה ליחס מיוחד. כל אזרחי ישראל שווים, אבל הם שווים יותר; כל תושבי השטחים שווים, אבל הם שווים יותר. אם מישהו חושב שתוכנית ההתנתקות של שרון או ההחלטה של הממשלה לאמץ את הממצאים של עורכת הדין טליה ששון שינו משהו בסטטוס המיוחס הזה, שוגה באשליות.

לפני ימים אחדים ביקרתי במה שמכונה "מחסום 105", מדרום לטול-כרם. המחסום מפגיש ארבעה צירים: גדר ההפרדה; הכביש שמחבר, מצפון לדרום, את טול-כרם לעורף הכפרי שלה; כביש הגישה לכפר ג'ברא; והכביש המוביל לשתי התנחלויות: עינב ואבני חפץ. הגדר שנבנתה לא מזמן מפרידה בין ג'ברא לגדה. זאת הייתה טעות. בקרוב היא תיהרס, ובהשקעה של מיליוני שקלים תיבנה גדר חדשה, מצידו השני של הכפר. זוהי ההוצאה הקטנה. ההשקעה העיקרית היא בכריית מנהרה, שתעביר את הכביש הפלסטיני מתחת לכביש הישראלי. 13 מיליון שקל משקיעה שם מדינת ישראל. אלמלא רצתה לספק גישה מהירה למרכז הארץ לתושבי שתי ההתנחלויות, ספק אם הייתה משקיעה שקל אחד.

המחסום החדש ייבנה כך: מסלול אחד מהיר, בלעדי לכוחות הביטחון; מסלול שני מהיר, בלעדי למתנחלים; ומסלול שלישי, לערבים. זאת השיטה שאומצה בכל המחסומים המשופרים שבונה עכשיו משרד הביטחון לאורך הגדר: לפעמים יש שלושה נתיבים, לפעמים יותר, אבל הכלל נשמר תמיד: הערבי מעוכב; הישראלי עובר.

יש, כמובן, היגיון ביטחוני בהפרדה. אבל יש בה יותר מזה: סירוב להפנים את העובדה שחוק אחד לכולם. המתנחלים הם מלח הארץ; הפלסטינים הם עם הארץ. בדרום אפריקה הישנה קראו לזה אפרטהייד.

הנהגת המתנחלים מנהלת עכשיו מאבק כפול. האחד, למנוע את פינוי ההתנחלויות בעזה ובצפון השומרון. האחר, לשמר את המעמד המיוחד שלהם, המוסרי, הפוליטי, הכלכלי, בחברה הישראלית. שני המאבקים שלובים זה בזה. משום כך, עם כל הצער, אין כאן מקום לעסקת חליפין, לטרייד-אין. שני התהליכים חייבים לקרות במקביל.

מי שמתקשה יותר מכולם להבין את המציאות הזאת הם בתי המשפט. שוב ושוב עוצרים שוטרים וחיילים מתנחלים שמלח הארץ עלה להם לראש, ושוב ושוב מרחמים עליהם השופטים ומשחררים אותם הביתה. אין אכיפה. אין הרתעה. המקרה האחרון הוא של אברי רן, מתנחל מהמאחז "גבעות עולם", ששורה של חשדות על התעללות בפלסטינים תלויה נגדו. פעמיים עמדו שופטים לשחרר אותו ממעצר. במאמץ עליון הצליחו הצבא והמשטרה למנוע את שחרורו, לפי שעה.