אל עצמו
בגיל 40 מוציא מיכה ביטון אלבום בכורה כסולן ומעלה הופעה חגיגית. הילד שגדל בשדרות, שימש כהשראה לסדרת ספריה של גלילה רון פדר, עבר בקיבוץ, בתל אביב וחזר לדרום - סוף סוף מרגיש שהגיע למקום הנכון
מיכה ביטון היה בסך הכל ילד צעיר כשבהשראתו נכתבה סדרת הספרים המצליחה "אל עצמי" מאת גלילה רון-פדר. היום הוא אבא מוזיקלי במשרה מלאה החובק אלבום בכורה אישי מרגש כסולן, ומדבר על הגעגועים העזים לאביו שנפטר, על תקופת ההתבגרות אצל רון פדר ועל כוחה העצום של המוזיקה בחייו.
הטלפון הנייד של ביטון לא מפסיק לצלצל במהלך הראיון. ברגעים האחרונים לפני העלאת המופע החגיגי הערב (ב', 22:00) במועדון הבארבי בתל אביב, מיכה מנסה לתמרן בין בילוי עם משפחתו במושב נתיב העשרה לבין חזרות אינטנסיביות עם חבורת הנגנים שאיתו. במופע יתארחו חבריו מלהקתו לשעבר "טאנארא", שלומי שבת, כנסיית השכל וחיים אוליאל.
למרות שהחיים של ביטון יכלו למלא בקלות עונה שלמה של טלנובלה ישראלית, אחד הדברים הבולטים במפגש עימו, מלבד השיער השחור הארוך, הוא החיוך הרגוע המתנוסס על פניו. הפעם הראשונה בה נפגשנו היתה באירוע פחות חגיגי בשדרות, בינואר האחרון, כשהקסאמים שרקו מעל העיר וגבו מספר קורבנות בנפש. ביטון, דמות אהובה ומוכרת בשדרות, שאחראי בין היתר על מרכז האמנויות המקומי, היה נסער מההסלמה ואף ביטא אותה בכיכר שדרות ביום בו השביתו את העיר כאות מחאה בשירו "יצחק וישמעל" שהכיל את השורה: "אני לא עוזב את העיר בעבור אף קסאם, גם אם זה עולה לי בדם".
מאז הרוחות נרגעו מעט בשדרות וביטון התפנה להתמקד בתינוק החדש שלו, "נוסע בזמן" שיצא לא מזמן לעולם אחרי שנה וחודשיים של עבודה. האלבום נוגע בחייו של ביטון, שעושה חשבון נפש, עובר דרך התחנות המרכזיות בחייו. זהו אלבום אישי, רך ואיטי, עשיר בהשפעות אתניות, אבל הוא לא פוסח על אהבתו של ביטון לגיטרות עתירות אווירה.
ריח החמין
"מסע בזמן" נפתח בשיר "תמונה משפחתית" המתאר שבת טיפוסית בבית משפחת ביטון בשדרות. ילדים משתוללים, ריח החמין מציף את הבית. "זו תמונה שנחרטה דווקא בגלל שהיא הופסקה. זו היתה הרוטינה במשפחה בכל שבת. את הטקסט כתבתי בתור טקסט דיבורי ולא רציתי לקחת את ריחות החמין ולהפוך אותם למטאפורה. רציתי להציג אותו בפשטות. היום אני חווה זאת מהצד השני, כאבא לשתי בנות צעירות", הוא אומר.
ביטון היה בן תשע כשאביו, עמרם, נפטר בתאונת עבודה בתקופת מלחמת יום כיפור. אמו, פרלה, נשארה לבד עם עשרה ילדים, כשהקטן ביניהם היה בן שנה, הגדול בן 14. ביטון לא מהסס לגעת בפצעים החשופים. "הוא היה מנהל בחברת נפט 'לפידות'. כשהייתי צריך ללכת לבית הספר, המסלול שלי עבר בדיוק במקום שבו הוא היה עולה להסעה שלו. כשאף אחד לא ראה אותי מתגנב לתוך המכונית, מסתתר במושב האחורי כמו כדור קטן. לאחר שהגענו למקום העבודה שלו, הייתי יורד אחרון ונעמד מאחורי המקדחה הגדולה. 'הי אדוני המנהל, זה שוב הבן שלך', היו אומרים לו. לפעמים הוא לא היה שבועיים בבית וזה היה קשה. בימים שהוא היה בא לשישי-שבת, כבר ביום ראשון הייתי ליד ההסעה, נכנס ומפתיע אותו בעבודה. השיר הוא כמו מכתב אליו, בקשה. תן לי לפגוש אותך לדקה אחת, רק לגעת קצת, שתראה אותי איפה אני נמצא היום".
כשמות אביו מרחף ברקע, ביטון הצעיר החל מאבד עניין בבית הספר והחל לבלות את זמנו בחורשות הסמוכות לשדרות, חולם בהקיץ ומאלתר שירים בראש. כשאחת המורות דיווחה לאמו כי הוא לא מגיע לבית הספר, הדבר הדליק אצלה נורה אדומה. "אמא שלי קיבלה צוואה בלתי כתובה מאבא שלי, ש'שעל הילד הזה צריך לשמור כדי שיגיע לאן שיגיע, צריך לטפח אותו, שלא ילך לאיבוד, מכל הילדים שלנו זה הילד שאת צריכה לשים לב אליו'. בתיווך עובדת סוציאלית הגיעה אמו של ביטון לבקר אצל הסופרת גלילה רון פדר ובגיל 10 עבר ביטון לירושלים להתגורר בביתה.
"זה עניין של מזל. הגעתי למקום שנפל עלי מהשמיים", אומר ביטון, "עם כל הנטיות המוזיקליות שלי, עוד בהיותי יוצר מגיל קטן, הצלחתי להגיע לבית של יוצרת, כותבת ספרים. עם כל הכאב אני מאמין לחלוטין שדברים לא קורים סתם וידו של בורא עולם בעניין, בכל תחנה ובכל החיים שמתרחשים לכל אחד. אתה לא מבין את זה כשאתה ילד, אתה שונא את העולם כשאבא שלך נפטר, אבל מסתבר שבחיים גם באסונות גדולים יש ניצוצות של הבנות".
מעבר חד
במהלך התקופה בה התגורר בביתה של רון פדר, עמה יצר ביטון קשר חם שנמשך עד היום, הוא היה חוזר בסופי שבוע ובתקופות החגים לביתו בשדרות. החיים המשותפים עם ילדים אחרים ממנו לא היו קלים. "הייתי הילד שהגיע ממקום אחר, מעיירה, שהתקבל למשפחה אומנת ובא ללמוד עם ילדים רגילים, חלקם ממשפחות עשירות בירושלים. זה היה מעבר חד משכונה שאני לא רוצה לקרוא לה שכונת מצוקה, אבל שדרות הייתה עיר מאוד נידחת. כשאמרתי את שמה לתלמידים בבית הספר, הם לא ידעו היכן זה בכלל. למרות זאת לא הרגשתי שאני צריך להוכיח את עצמי. במשך שלושה חודשים לא דיברתי עם אף אחד, הייתי בכיתה ואף אחד לא ידע מי אני. זה היה כמו להסתתר בהסעה של אבא שלי, זה היה כל כך מאיים, גדול, רציתי להבין לאן הגעתי בכלל".
ביטון, שהיווה את ההשראה של רון פדר לכתיבת סדרת הספרים המצליחה "אל עצמי", אומר כי לא היתה לו כל בעיה לראות את החיים שלו כתובים בספר בתור דמות בשם "ציון כהן" - והעובדה כי "עשרות אלפי ילדים זכו להיחשף לספרים של גלילה היא מתנה בפני עצמה. האהבה והתמיכה שקיבלתי ממנה וממשפחתה עזרה לי להבין מי אני ולהיות בטוח בכיוון היצירה שלי".
ביטון לא למד מעולם מוזיקה בצורה מסודרת ומגדיר עצמו כאוטודידקט, שמונע בעיקר על ידי הרצון להגיע ולרגש אנשים בהופעות - ולאו דווקא באמצעות אלבומים, מה שמסביר למה האלבום הראשון שלו יוצא כשהוא כבר בן 40. את הגיטרה הראשונה שלו אגב הוא קיבל בגיל 12 ולא חלם להיות גיטריסט גדול, אלא רק כותב שירים.
נפגש עם ארצי
לאחר ארבע שנות מגורים אצל רון-פדר בירושלים עבר ביטון לקיבוץ נצר סירני ושם חווה את אחת התקופות המאושרות בחייו. "בגיל 14 הייתי עמוק בתוך הרוק. שלמה ארצי ערך שם את החזרות של 'גבר הולך לאיבוד'. אני זוכר שהוא עבר בשבילי הקיבוץ וקרא לנו לשמוע את השירים מקרוב בבית התרבות".
לאחר שבקיבוץ נבנה אולם מופעים גדול הגיעו למקום אמנים רבים שהיו בשיאם באותה תקופה. "זה היה בפירוש בית ספר בשבילי בכל הנוגע להפקת ולעיבודים מוזיקליים. לא כל יום אתה רואה את שלום חנוך, יהודית רביץ, להקת 'דודה' ומתי כספי מתאמנים מולך על הבמה", אומר ביטון. "הנקודה היא שלא לכולם נתנו להיכנס. בדיוק כמו שהתגנבתי להסעות של אבא שלי, הייתי נכנס לאולם בשקט בשקט, בזמן שהאחרים היו נכנסים ברעש וצלצולים והיו מועפים באותו הרגע. במשך תקופה מסויימת הכל עבד מצויין, עד שיום אחד מישהו התלונן 'למה רק לביטון מרשים'. האמנים שהופיעו במקום קלטו שאני מטורף על מוזיקה ולבסוף נתנו לי להשאר".
במרוצת הזמן הצטרף להתגנבויות חברו הטוב של ביטון, אילן קצ'קה, אז מתופף מתחיל והיום מתופף ג'אז מקצועי. הצמד העקשן הצליח לשכנע את דני סנדרסון לנגן עמו ביחד את השיר "רוני, אל תלכי". "אני שרתי, אילן תופף וזו היתה חוויה מדהימה. זה היה ביום חמישי ולאחר החזרה שלהם, סנדרסון וגידי גוב באו לראות איתנו בחדר את המשחק של מכבי תל אביב".
בקיבוץ הקים ביטון את ההרכב הראשון שלו "ביש מזל" ששיקף את תחושותיו באותה תקופה. בצבא שירת בחיל הנדסה קרבית כשהמוזיקה מלווה אותו לכל מקום. לאחר שהשתחרר, חזר ביטון לירושלים, השלים בגרויות וכשהתחילה העבודה על הפקת הסרט "אל עצמי", עבר לתל אביב. לאחר שהלחין וכתב את שיר הנושא לסרט, המשיך ללימודי משחק ב"בית צבי". בשנה האחרונה ללימודים, נכנע לגעגועים לבית ולמשפחה. "היה לי מאוד קשה בתל אביב, אחד כמוני שבא מהדרום, מהכפר, שרגיל למשפחתיות שורשית וחמה, לדלתות פתוחות, היה לי קשה עם הניכור של העיר הגדולה. בשדרות תמיד היה סביבך מישהו ובתל אביב כל הדלתות סגורות".
הקושי במציאת פרנסה תוך כדי לימודים החל נותן אותותיו גם ביכולתו של ביטון להמשיך ביצירתו המוזיקלית. "לא היתה לי השראה ואנרגיה לכתיבה, החלום התרחק והחלטתי לחזור לשדרות".
מגובה בחברו הטוב, עופר, עמו הקים את ההרכב "איקס מיקס", החלו השניים להופיע באופן אינטנסיבי באיזור הדרום. שנתיים מאוחר יותר, כשהשניים חיפשו מקום מגורים שקט יותר משדרות אך עדיין קרוב למשפחה, עברו למושב נתיב העשרה, שם הכיר ביטון את נעמה, אשתו לעתיד.
ב-1994 הקים את להקת הרוק "טאנארא". מחוזקת באמביציה ובחומר כתוב, הצליחה הלהקה להקליט את אלבומה הראשון שזכה לשבחי הביקורת, אך הצליח פחות במכירות. ביטון משלים עם העובדה כי "החומר שלנו צריך היה להתגלות קצת יותר לאט, למרות שהקהל קיבל אותנו בצורה בלתי רגילה בהופעות. אם רק היה לנו מספיק כוח ואורך רוח להחזיק מעמד כלהקה, אז הכל היה נראה אחרת. אני עדין חי את 'טאנארא', אבל זו גם הסיבה שהחלטתי ללכת בדרך עצמאית".
ביטון מודה כי הוא פרפקציוניסט בכל הקשור לקריירה המוזיקלית שלו. "הקלטתי שלושה אלבומים שנגנזו על ידי ובמבט לאחור, כשאני מאזין להם, אני יודע שהם נוגעים בכמעט, אבל לא בדבר האמיתי שרציתי ליצור". עכשיו הוא מרגיש שלם עם היצירה הנוכחית. "כשסיימתי אותה, ידעתי שזה החום, הצבעים שמתאימים. האלבום לא בא ממקום של אלבום ראשון, אלא שני. למרות שלקח לו זמן רב לצאת, אני מאמין שיש בו מטענים של רכות ורגישות, להבדיל מהרוק הבועט שיצרתי עם 'טאנארא'. אני עדיין חי בחלום שלי כל יום".
