גולים בארצם
הציונות הדתית אינה יכולה לחדול מלראות בנס הציוני "אתחלתא דגאולה" רק בגלל ששרון השתלט עליו לזמן מה
רוחות רעות מנשבות בציבור הדתי הציוני. "המדינה בגדה בנו", אומרים אנשים שנתנו למדינה כל מה שהיה להם וחשים עתה כאילו קיבלו, בתמורה, יריקה בפרצוף. קצינים קרביים חושבי כיפות סרוגות תוהים אם הם משרתים בצבא זר. בני נוער חדורי אידיאלים תורניים, שהתנדבות ליחידה מובחרת הייתה משאת נפשם, מתחילים לחשוב שאולי צודקים החרדים. בוגרי "בני עקיבא" ותיקים מביטים סביבם בייאוש, ושואלים למען מי ולמען מה בזבזו עשרות שנים של עשייה והקרבה עצמית, ומדוע בכלל האמינו שהמדינה הזאת היא "אתחלתא דגאולה".
כל-כך העמיקו העלבון וההשפלה, בעיקר אחרי הכישלון הצורב במאבק הדמוקרטי בעד משאל עם, שבקרב ההנהגה הציונית הדתית החלו להישמע בימים האחרונים קולות הקוראים שלא לחגוג השנה את יום העצמאות. בעוד שהציבור החרדי מעולם לא ציין את יום העצמאות, בעוד שהציבור החרדי מעולם לא ציין את יום הקמת המדינה הציונית, לחניכי בית מדרשו של הרב קוק יום העצמאות הוא חג יהודי חשוב. עד היום אמרו בו תפילת "הלל", הנאמרת רק בראשי חודשים ובחגים היהודיים הקלאסיים, והנה קמים אחדים מן הרבנים הציונים וקובעים: לא עוד. תוכנית ההתנתקות פירושה, מבחינתם, קרע בין הציונות הדתית לבין מדינת ישראל.
האומנם ראוי אריאל שרון, שרק בגללו ציבור שלם לא ילבש ביום העצמאות חולצות לבנות ולא יתאסף בבתי כנסת מקושטים לשיר בשמחה עצומה "זה היום עשה ה', נגילה ונשמחה בו"? האם ראוי איש אחד – דורסני ומושחת ככל שיהיה – שרק בעטיו יימנעו רבבות ישראלים נאמנים מלהניף על מרפסותיהם (ובלבבותיהם) את דגל הלאום?
לא המדינה בגדה בציבור הזה, ולא המדינה ירקה בפרצופו. שרון הוא שזומם לעקור את יישובי גוש קטיף, לא בלי סיועם של שועלים קטנים מן הסוג שחיבל בכרמיו של העם העתיק הזה מאז ומתמיד. מסייעים לו פוליטיקאים "ימנים" שפוחדים לאבד את כיסאותיהם, או את יוקרתם המדומה, או השד יודע את מה. מצייתות לו מערכות כמו צה"ל, שאין להן ברירה אלא להישמע לדרג המדיני. וסולל לו כמובן את הדרך השמאל החילוני, המתקשה להכיל את שמחתו על ההזדמנות החד-פעמית הזאת לעקור התנחלויות ו"לנצח את המתנחלים".
אזרח ישראלי שומר מצוות, המבקש להתנתק מן המדינה בעקבות האירועים הפוליטיים האחרונים, רק משחק לידי מתנגדיו האידיאולוגיים, שישמחו מאוד אם יסתלק לו וישאיר את המדינה בידיהם. גם השמאל החילוני חווה תקופות שבהן חש, כפי שהגדיר זאת הסופר עמוס עוז, כ"גולה בארצו שלו". עכשיו כנראה תורה של הציונות הדתית להרגיש כך, ותורה להיאבק בכל דרך לא אלימה נגד מה שהיא רואה כסכנה קיומית למדינה.
היא אינה יכולה להרשות לעצמה לחדול מלראות בנס הציוני "אתחלתא דגאולה" רק בגלל שאריאל שרון השתלט עליו לזמן מה. היא אינה יכולה להרשות לעצמה לנטוש את צה"ל. והיא אינה מסוגלת, פשוט אינה מסוגלת, להפסיק להתרגש כשדגל ישראל מתנופף על מרפסתה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
