ינאי, הדור הבא

"אחי! אחותי!", ניקלאודיאון, 18:30

ילדים, הביטו! האם זו סינדרלה מהפרברים? האם זו הנסיכה מהעדשה? האם זו שלגיה ושבעת הפפראצ'ים? כן, וכן וכן. זוהי רוני סופרסטאר! הרכיבו משקפי שמש; הבלונד שלה מסנוור.

כמו בתה של גודזילה, כך מסתמנת רוני (סופרסטאר) דואני כמשהו שבקע היישר מהביצית שהותירה אחריה מיכל ינאי. משך שנים היתה ינאי הנסיכה האהובה על ילדי ישראל, מי שהבלונד הגולש שלה גרם לרבבות זאטוטים לקרנבל פנימי גועש. ינאי, שעברה מאז לעולם שכולו נדל"ן מופקע, נותרה ללא יורשות ממשיות עד לרגע זה. עד לרוני דואני.

דואני, שמנחה את "אחי! אחותי!" – תוכנית המבקשת לדבר עם ילדים המתארחים באולפן על בעיותיהם בגובה העיניים – לוקחת את עניין גובה העיניים קצת נמוך מדי; היא מחזיקה בקול מתיילד, מצפנבן, מתחנחן, ואם תעצמו עיניים במהלך הצפייה תתקשו לזהות מי המנחה ומי הילד. למעשה, ארבעת הילדים באולפן עוברים כבוגרים יותר מדואני. הם אמנם ילדים, אבל לפחות לא מתיילדים, ואף אחד מהם לא יגיד "מצ'ד שני" כסופרסטאר הנוצצת.

תוכנית הפתיחה של "אחי! אחותי!" דיברה עם הילדים על רזון, השמנה והפרעות אכילה. מה שנקרא, אף פעם לא מוקדם מדי להתחיל, ואני מתקשה לחכות לתוכנית שתעסוק בסוגי שתלים. דווקא היה נחמד וחינוכי מאוד, ודואני עוברת כסוג הממתק הורס-השיניים שהילדים פשוט מעריצים. ילד שהוריד 35 קילו חזר מהתופת כדי לספר, ומלכת היופי גל גדות, שהתארחה, זכתה לדבר, לדעתי, יותר מכפי שדיברה בכל הופעותיה הטלוויזיוניות עד היום במשולב.

ועדיין, חסרה כאן האנרגיה של ערוץ הילדים, אנרגיית האולפן החי, המנחים המתוסרטים היטב, הרעש הגדול. "אחי! אחותי!" היא הפקה דידקטית מאוד ("איכלו בתיאבון, אבל לא עם עיניים גדולות מדי!" דיקלמה דואני לסיום, ולא טרחה לעצור לנשימה בטרם המשיכה בלקחי החיים: "היכנסו לאתר שלנו!"), הפקה שיכולה לנחות בקלות גם בטלוויזיה החינוכית. זה קל וזול, אבל לא זה מה שיהפוך את ניקלאודיאון למוקד הרעש שהוא כה מבקש לייצר.

חדשות, "בעקבות הגביע האבוד", ערוץ 10

אוהדי בית"ר ירושלים הם ללא ספק אנשים ששונאים ערבים אפילו יותר מכפי שהם שונאים להחליף תחתונים. העובדה כי הגיעו למשחק מול בני סכנין אומרת בעיקר כי מישהו שוב השאיר את דלת הכלוב שלהם פתוחה, והאייטם שקיבלו בחדשות ערוץ 10 חסך לכם את המשחק עצמו (תיקו אפס) והביא את מה שחשוב באמת: הבית"ריסטים המזמרים "עבאס סואן חולה סרטן" ו"שיישרף לכם הכפר". אנטישמיות, לא מה שחשבתם; הנה, לפעמים אפשר אפילו למצוא לה הצדקה.

אבל הצלילה הראויה באמת לתוך עולמו הקטנטן של הכדורגל הישראלי אינה נמצאת כרגע בשום מגרש, כי אם ב"בעקבות הגביע האבוד", הסידרה במסגרתה מפצח עמנואל רוזן את הגרעין השחור והמיובש הזה על בסיס שבועי.

בפרק של אתמול התחקה רוזן אחר נבחרות הנוער והאופן שבו מגדלים באירופה את דור העתיד בעוד שבארץ פשוט בועטים בו. זה היה תיעוד דעתני ואפקטיבי, מהסוג שיכול לרתק גם (ואולי בעיקר) כל מי שכדורגל לא ממש מזיז להם, שכן רוזן מוציא את הכדורגל ממחלקת הספורט ומעביר אותו בהצלחה למחלקת התעודה ומדעי החברה.

זו איננה סידרה על כדורגל כפי שערוץ 2 היה עושה סידרה על כדורגל: אין כאן הרגעים הגדולים, הגאווה הלאומית, הפרשנים האהובים, שחקני העבר. אין התרפקות. בכלל, אני מתקשה להיזכר מתי השתמשה "בעקבות הגביע" במונחים מקצועיים מעולם הכדורגל או בקלישאות המזוהות עימו. זה משום שהכדורגל כאן הוא לא רק פציינט המוטל דומם על שולחן הניתוחים, אלא גם מטאפורה לנושא הרחב יותר של הסידרה: ההזנחה הישראלית, הוותרנות, האדישות, החלטורה, החובבנות והעדר האחריות. כמו כל דוקומנטריסט טוב, מצליח רוזן להביא – מדעת או שלא – משהו גדול ועקרוני יותר מהנושא המיידי שלו. חבל שתפסידו.