אחות קטנה

פרק א': קללה 

בבת-אחת, כבמטה קסם, נעלמה החשכה.

הלילה האפל כפחם היה ליום צלול וזך, עטוף בתכלת שקופה, שטוף בנוגה בוהק. מלאכים נסתרים זימרו במקהלה לצליליהם הקסומים של כלי מיתר וניחוחות מסחררים של פרחים בשיא פריחתם עמדו באוויר. ובתוך כל אלה, כציפור המחליקה על כנפי הרוח, ריחף לאיטו כתר זהב יפהפה, עטור פיתוחים מרהיבים מעשה אמן, זוהר כאבן חן יקרה בקרני האור ששיחקו בו...

לפתע פתאום, נרעד האוויר הצח, נמוגה באחת זמרת המלאכים, הועם ברק האור. כמו מעולם אחר, הגיח אל החלל גבר פצוע, קרוע בגדים ושותת דם, ידו הגרומה נשלחה מעלה, מגששת, מבקשת להגיע אל הכתר אך אינה מצליחה לגעת בו. עיניו המעוותות מכאב הביטו בייאוש בעטרת הזהב החומקת ממנו ופיו נפער בזעקה נואשת...

למשמע אנקתו ניעורה הרבנית. עיניה ניסו להבקיע את החשכה, להבין מה קרה.

"יואל?"

"ששש... תחזרי לישון," ביקש.

"אתה לא מרגיש טוב?"

"אני בסדר. זה היה רק חלום..."

"על מה?"

"על סבא שלי," לחש.

"על הרב ישראל?"

"כן. הוא נראה נורא. נואש, פצוע, שותת דם."

"איך אתה יודע שזה היה הוא?"

"זיהיתי אותו מן הצילום."

את הצילום, שהיה תלוי על קיר ביתו של הרב יואל שוסטר, הביאה סבתו של הרב מן העיר קילץ כשעלתה לארץ עם בנה עמנואל אחרי הפרעות של 1914. בעיצומן של הפרעות, נהרג בעלה בהתקפה על בית-הכנסת של הקהילה.

"מה פתאום הופיע הרב ישראל בחלום שלך?"

יואל שוסטר סיפר לה על כתר הזהב ועל ניסיונו הנואש של סבו להחזיק בו.

"מה פשר החלום, יואל?"

"לא יודע... אני בשום אופן לא מצליח להבין..."

הלילה עמד בעיצומו וירח חיוור הציץ מבעד לרפפות התריס.

"לך לישון," אמרה הרבנית, "תספיק לחשוב על זה בבוקר."

שעה ארוכה התהפך הרב במיטתו ולא יכול היה להירגע, לא יכול היה לשוב ולעצום עין. כוח בלתי-נשלט דחק בו להפוך במראות שראה, להגיע לחקר משמעותם. הוא התלבש והלך לחדר הלימוד שלו. שם, ליד שולחן כתיבה עמוס ספרי קודש, צנח אל כיסאו ושקע במחשבות.

רבי יואל שוסטר היה איש צנום בן שמונים, בעל עיניים יוקדות וזקן לבן וארוך. הוא עמד בראש ישיבת קילץ בבני ברק, מן הידועות בישיבות העיר, ושמו הלך לפניו כפוסק הלכה מקובל. רק לעיתים רחוקות זכר חלומות שחלם, אבל הפעם היתה עוצמת המראות שראה גדולה מן הרגיל. היה לו ברור שהחלום הסתום צופן בחובו מסר חשוב שסבו מבקש להעביר אליו, דווקא אליו, דווקא עכשיו.

הרהוריו נסבו על הרב ישראל. הוא לא ראה אותו מימיו, אבל מפי אביו שמע סיפורים רבים על בקיאותו בכתבי הקודש, על שפע האהבה שהרעיפה עליו קהילתו, על מות הגבורה שלו. באחת ממגירות שולחנו, נזכר, היה תיק שבו שמר מסמכים שהתייחסו לסבו. במשך שנים לא נגע בתיק הזה. עכשיו לקח אותו שוב לידיו ודפדף בו. היה שם צרור של דפים מצהיבים, נוטים להתפורר, חלקם כתובים בכתב-יד, חלקם מודפסים במכונת כתיבה ישנה. הוא אימץ את עיניו כדי לקרוא את האותיות שדהו במרוצת השנים.