שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    דיאטנית בספר חדש: 'דיאטה היא הכישלון הכי מצליח'
    בספרה החדש של איילת קלטר, דיאטנית קלינית המטפלת בגישות פסיכולוגיות בהשמנה ובהתנהגויות אכילה, אין טיפים, אין מתכונים, אין טבלאות ואין טווחי משקל. כי הדיאטנית איילת קלטר פשוט לא מאמינה בדיאטות, וחושבת כי סופן להיכשל. אז מה בכל זאת יש בספר? סיפור המתלווה לאשה אחת לאורך מסלול ייסורים שבסופו לא מתחבא הרזון, אלא שלוות הנפש וההשלמה עם המשקל הטבעי
    איילת קלטר חולמת להיות נושאת דגל המהפכה החברתית. בחלומה, היא מובילה את הקמפיין לשינוי עמוק בדימוי חברתי מעוות. היא רוצה לומר לכולנו: "ותרו על חלום הרזון. דיאטות הן אשליה. חמור מזה, דיאטות הן שקר, עבודה בעיניים. כל הדיאטות".

     

    קלטר, 47, אישה רזה שמעולם לא סבלה מעודף משקל, היא דיאטנית קלינית בהשכלתה, או כפי שהיא מעדיפה לכנות זאת "מטפלת בגישות פסיכולוגיות בהשמנה ובהתנהגויות אכילה". ספרה החדש, "כמה שוקל האושר? על אוכל, גוף ונפש" (הוצ' "ידיעות אחרונות") אינו ספר הדרכה. לא תמצאו בו טיפים להפחתת משקל, מתכונים מוצלחים לתבשילים טעימים ודיאטטיים, גם לא טבלאות של קלוריות וטווחי משקל רצוי. קלטר אינה מאמינה בכל אלה. היא מביאה בספר את המסע הטיפולי שעברה עם תמר, אישה גדולה, יצרית ואוהבת אוכל.

     

    מסע האוכל המסתורי

     

    המסע מתואר בספר בשיטת הרשומון, באמצעות ציטוט מיומני האכילה האישיים של תמר ומהיומן הטיפולי שכתבה במקביל קלטר עצמה. מסע מורכב, קשה לפרקים, מרתק ונטול אופטימיות. תמר בסופו של הספר אינה שונה מהותית, מבחינת משקלה, מתמר שבתחילתו. היא הפחיתה אמנם עשרה קילוגרמים, אך היא תקועה, מסרבת לוותר על מנעמי החיים, על הטוב שבאוכל. קלטר, מצידה, מתנחמת במחשבה שבלעדיה, וללא המסע המשותף שעברו, היתה תמר מן הסתם משמינה עוד במהלך השנים הללו, מזיקה עוד לבריאותה, מתרחקת עוד כברת דרך מעצמה.

     

    "בהדרגה קלטתי שהפתרון, אם בכלל אפשר להשתמש במונח הזה, אינו מצוי בעוד תפריט ועוד דיאטה", כותבת קלטר במבוא לספר. "הבנתי שמטרה טיפולית יכולה להיות עזרה לאדם לגלות מהו והיכן המקום הבריא והנכון בשבילו. מקום זה אינו חייב להימדד ביכולתו להגיע לרזון האידיאלי ובמספרים על סקאלת משקל. הרגשתי שאין די בהפחתה קלורית כדי לאפשר הורדת משקל, והורדת משקל אינה משהו התלוי רק בכוח הרצון. הבנתי ששליטה עצמית והימנעות אינם מספיקים כדי לפתור את אינספור הבעיות המסתתרות מתחת לעודפי הקילוגרמים".

     

    קרוב ל-95 אחוזים מהאנשים המפחיתים ממשקלם מעלים אותו מחדש, ולעיתים אף משמינים עוד יותר, תוך שנה עד חמש שנים. זאת למרות הקודים החברתיים של יופי ורזון, ולפי קלטר, אולי דווקא בגללם. "לאידיאל הרזון יש תפקיד חשוב בראיית ההשמנה", היא אומרת. "המרדף אחרי הרזון גרם להתפתחותה של תרבות דיאטות מתסכלת וכואבת, שלמרבה האבסורד יש לה יד בהעצמת בעיית ההשמנה. אם פעם דיאטה היתה שם נרדף לתפריט תזונתי עם היבטים רפואיים, הרי שהיום הפך המונח לשם נרדף לתעשייה שלמה.

     

    "כדי לנסות ולהיענות ללחץ החברתי ולתרבות הרזון, אנשים שמנים רבים מצויים באופן תמידי בתחושות של רעב אמיתי וחסך אנרגטי, שכן הם מנסים באופן
    נואש לשמור על משקל גוף מתחת לנקודת שיווי המשקל הביולוגית שלהם. הם לכודים במקום בלתי אפשרי, בתוך מערכת לחצים הפועלת עליהם משני כיוונים: קיימים עליהם לחצים חברתיים ובריאותיים לרזות וקיימת העמידות הביולוגית של הגוף לשינויים במשקל. כך, המערכת המווסתת את איזון האנרגיה בגוף מעוררת דחף חזק לאכול לאחר ירידה משמעותית במשקל, כדי לשמר את הקיים. עובדה זו מקשה כמובן על המנסים לשמור על הפחתת המשקל".

     

    האכילה הרגשית

     

    אחת הבעיות, אומרת קלטר, היא הפער שבין ההתייחסות להרזיה מצד דיאטנים ומנחי קבוצות תמיכה בהרזיה למיניהן כאל מאמץ לאכילה מופחתת שיביא במוקדם או במאוחר להפחתת המשקל הרצויה, לבין תפקידו הרגשי של האוכל. "אמנם האכילה מונעת ביסודה מצורך קיומי פיזי, היא פעולה בסיסית חיונית להישרדות", היא כותבת. "אולם פעמים רבות מיטשטש הגבול בין התפקיד הפיזי של האוכל והאכילה לבין התפקידים הרגשיים שיש לאוכל, להתעסקות בו, להימצאות בדיאטות ואפילו לעצם ההשמנה. לעיתים התפקידים הללו כה עמוקים ומושרשים, עד כי האדם מתקשה להתנתק מהתמיכה שהאוכל מספק לו ומתקשה לחיות ללא אותן חלופות".

     

    אנשים המרסנים בכוח את אכילתם מצויים, כמעט בקביעות לטענתה, בדאגה מתמדת למה יאכלו, כמה ומתי, מחשש להשמנה. השליטה הקיצונית הזאת, גורסת קלטר, מופרת בהכרח מעת לעת על ידי אירועים המזמנים חוסר שליטה. מדובר במצבים רגשיים המסכנים או מאיימים על ההערכה העצמית ומעוררים אכילה מוגברת, עד כדי התקפי זלילה.

     

    לא צריך להיות בעל משקל עודף רציני או הפרעת אכילה קיצונית כדי להזדהות עם תיאורי ההתקפים הללו כפי שהם מובאים בספרה של קלטר: ההנאה בתחילת ההתקף, הגועל בהמשכו, המהירות המטורפת בה נצרכות אלפי קלוריות, הסודיות ו"העלמת הראיות", הריגוש הזמני שההתקף מספק, התחושה האיומה של אובדן השליטה, רגשות האשמה שמגיעים ברגע שאחרי.

     

    "החלטתי לכתוב את הספר כי אני רוצה שאנשים יתחילו להסתכל אחרת על העולם הזה, רציתי להפגיש אותם עם מה שקורה באמת", אומרת קלטר. והמפגש שהיא מציעה עם המציאות איננו קל, בלשון המעטה. מה שיכול להיות מעודד עבור מי שרוצים לרזות, ולו מעט, למען בריאותם ותחושתם הטובה, עלול להיות מאיים למדי עבור מי שעשו כברת דרך בתחום, רזו וחוששים להיכנס לסטטיסטיקה של המשמינים מחדש, שקלטר חוזרת עליה שוב ושוב.

     

    נקודת שיווי המשקל

     

    "המסר הכי חשוב שלי הוא ההגעה ל'סט פוינט', לנקודת שיווי המשקל הביולוגי, לא לרזון", היא אומרת. "אני קוראת לאנשים לוותר על חלום הרזון. לא כולם נועדו להיות רזים, מספיק לרדת עשרה אחוזים ממשקל הגוף כדי להביא לשיפור בהרגשה ובעיקר בפרמטרים רפואיים. הדיאטה היא כמו סורגים. כמה זמן אדם יכול להיות כלוא בלי לרצות לברוח? מעבר לזה, לא כולם יכולים, רגשית, להיות רזים. כי להיות רזה זה להיות סקסי, מצליח, הישגי, חשוף, מועד לתחרות, מועד לקנאה, ולמרות שכולם נורא רוצים להיות רזים, לא כולם יכולים לקבל את המקום הזה מבחינה רגשית.

     

    "ההשמנה היא גם הגנה ואת המגיפה של ההשמנה נוכל לעצור, בעיניי, רק אם נפחית בדיאטות, אם נבין שלא כולם יכולים להיות רזים, שלכל אחד משקל גוף שמתאים לו אישית, שחשוב להקשיב לגוף, לאכול בריא ולעסוק בפעילות גופנית, לא יותר. האבסורד הוא שמה שנועד לפתור את בעיית ההשמנה, הדיאטה, נמצא מעצים אותה, ובמקביל מביא לעלייה בעישון, לנזקים נפשיים ולבעיות בריאותיות".

     

    גם בטיפוליה הרגילים, כמו גם במסע הטיפולי עם תמר, נמנעת קלטר מהתוויית תוכנית אכילה מובנית. במקרים רבים היא אפילו אינה שוקלת את מטופליה. "התהליך הטיפולי שאני מציעה מתבסס על ניהול דיאלוג של המטופל עם האכילה שלו עצמו, באמצעות יומני האכילה שאני מבקשת שמטופליי ינהלו", היא מסבירה. "אני עובדת על התנהגויות אכילה, על העברת הכוח מהאוכל למטופל עצמו. אני יכולה לתת לו ידע, לא לקבוע מה יאכל מחר בשמונה בערב, כי אין לי דרך לדעת מראש מה ירגיש בשעה הזאת ואיזה אוכל יצטרך. האדם הוא לא מחשב, יש לו רגשות וצרכים, ביולוגיה וגנטיקה.

     

    "כיוון אחר של העבודה נוגע לשבירת מעגל הדיאטה והתקפי הזלילה. לכל אדם יש מערכת מיתוסים לפיה מנוהלת האכילה שלו. אני מאמינה שאת המיתוסים האלה, כמו 'אם אכלתי פיצה הכל אבוד, אז אוכל עוד עשרה משולשים', אפשר לנפץ וכך לשבור את המעגל ההרסני הזה ולנצח אותו. לנצח, עם ההבנה שהאוכל אינו אויב".

     

    ליהנות מהאוכל

     

    במקרר הפרטי שלה אפשר למצוא לחמים טובים, גבינות, ירקות ופירות, עוגות ושניצלים. אי אפשר למצוא בו תחליפי דיאט למיניהם. "אני חושבת שצריך לאכול את האוכל האמיתי וליהנות ממנו. גם אני זוללת לפעמים, מתיישבת על עוגת שוקולד עם כפית ואוכלת, עד שהבטן מתחילה לכאוב ואז אני זורקת את מה שנשאר לפח. אבל אפשר לחיות חיים בריאים בדרך כלל וליהנות מדי פעם מהחריגות. אני לא מתכננת למטופליי או לעצמי התחרעויות על אוכל נחשק, אלא מזמינה להקשבה לגוף, ללמידת זיהוי הרעב הפיזי".

     

    את סוג הרעב הזה רבים אינם מכירים. בין השאר משום שהתרגלנו לאכול לפי זמנים, לפי הכתבות של דיאטות, או כיוון שהרעב הרגשי הוא השולט בנו. קלטר מאמינה כי באימון מכוון ניתן בהחלט למצוא מחדש את הנקודה הזאת, בה הבטן מקרקרת מרעב, ולא מתוך "קרייבינג" לארטיק או בורקס.

     

    "זיהוי הרעב הפיזי מחייב אימון", היא מסבירה, "אבל אם לומדים לסמוך על האינטואיציה מצליחים בזה, ואז צריך לשאול למה אנחנו רעבים, מה אנחנו רוצים לאכול, איזה סוג של אוכל, באיזו כמות. ואם מתברר שהרעב איננו פיזי, אפשר בהחלט ללמוד לחיות עם הריק, למרות הקושי, ולפעמים ללמוד להישאר עם הרגש, ולא לסמם את עצמנו באוכל כדי לטשטש אותו.

     

    "בכל מקרה, חשוב לתת לגיטימציה לקושי, להבין שאיננו יכולים לברוח מזה. המציאות היא עגומה, ואינני יכולה לבוא בבשורה לקוראיי שמחר הם יהיו רזים. הבשורה שלי היא שאפשר לנהל את ההשמנה וחשוב מכך – למנוע את ההשמנה והכניסה למעגל הסגור הזה מבני הדור הצעיר. זה בנפשנו".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכי חשוב להגיע לנקודת שיווי משקל ביולוגי. עטיפת הספר
    עטיפת הספר
    מומלצים