חוקרים גילו "חוש הומור" אצל בעלי-החיים

מחקר שפורסם בכתב העת המדעי "Science", טוען כי בעלי חיים רבים צוחקים ומסגלים לעצמם סוגים שונים של צחוק כחלק מפעולות חברתיות שהם מקיימים. על פי המחקר, ישנו דימיון רב בין קולות שמשמיעים שימפנזים, כלבים וחולדות, לבין קולות הצחוק בבני האדם, גם בכל הקשור למנגנונים שהם מפעילים במערכת העצבים ובמוח.

עורך המחקר, פרופסור ג'ק פאנקספ, הגדיר את קולות ההתנשמות שמשמיעים שימפנזים וכלבים כאשר הם משחקים, וכן את קולות הציוץ שמשמיעים חולדות, כקולות המקבילים לצחוק האנושי. מכאן שהיכולת לצחוק היא כנראה תגובה רגשית עתיקה, הקודמת לאבולוציה האנושית, כותב פאנקספ במאמר שפרסם. המחקר מציע כי היכולת לצחוק קדמה ליכולת לדבר, והיא שלב מוקדם יותר לרכישת השפה בבני אדם. השערה זו נתמכת בעובדה שתינוקות אנושיים צוחקים בתגובה לגירויים שונים - לפני שהם מתחילים לדבר.

פרופ' פרנסקפ, שביצע את המחקר במסגרת עבודתו באוניברסיטת בולינג גרין שבאוהיו, מסביר כי המעגלים העצביים של הצחוק קיימים בחלקים "עתיקים" של המוח האנושי, איזורים שהמבנה שלהם משותף לבעלי חיים רבים. הוא מצא דימיון בין הצחוק של בני האדם לכך ששימפנזים צעירים מתנשמים כשהם רודפים ומתגוששים זה עם זה. דוגמה נוספת היא בקולות הציוץ שמשמיעות החולדות כשהן משחקות זו עם זו, קולות שהמדענים מקשרים לרגשות חיוביים.

"כאשר מדגדגים חולדות בדרך של משחק, הן הופכות קשורות חברתית לבני-האדם ומבקשות שידגדגו אותן שוב", אמרו החוקרים. הם גילו שניתן לגרות את החולדות להשמיע את קולות הציוץ גם באמצעות גירוי מעגלי העצבים במוח כך שישחררו דופאמין. מעגלים דומים של שחרור דופאמין במערכת העצבים פועלים גם במוח האנושי, בשעה של משחק, הנאה ובידור.

"ידע כזה עשוי לחשוף כיצד בדיחות וצחוק הופיעו באיזורים הפתוחים של המוח העליון", כותב פרופ' פנקספ. "אף כי איש לא חקר את האפשרות של הומור אצל חולדות, הוא קיים, והוא קרוב יותר לסלפסטיק ברמת מורכבותו", אמר. מחקר זה מנוגד לדעתם של חוקרים שונים, הטוענים כי הצחוק וההומור הם מאפיין של החברה והתרבות האנושית, שנוצר כחלק מתהליכי ההתהוות החברתית והאבולוציה של חברת האדם. המחקר החדש מציג השערות מעניינות ומקוריות, בדבר מקורו של ההומור, הבדיחות והצחוק.

הכותב הוא עורך אתר "הידען ".