כאן יואב טוקר. עדיין כאן. הלו?
מון-דייה, כיצד הסתיימה קריירתו המפוארת של כתבנו הנצחי בפריז? ובכן, בוקר אחד התעורר טוקר, כהרגלו, בדירתו ברובע מונפרנס, ועוד בטרם הכניס קרואסון ראשון לפה, התברר לו שבעיתון נכתב כי רשות השידור גמרה איתו. אחרי 26 שנה! ועוד באופן כה "לא אסתטי". אבל מוקדם מדי לשמוח, הלפרין: טוקר לא זז מפריז. הוא מרצה, הוא כותב, הוא מגבש עיתון, ושמישהו ינסה להוציא לו את הטארט או-סיטרון מהפה
בקריירה בת 26 השנים שלו בערוץ הראשון התמזג יואב טוקר, האיש הידוע יותר כאן כיואב טוקר, פריז, עם מושא הסיקור שלו. עד כדי כך שלא רק שגם עתה, שנתיים אחרי שרשות השידור הפסיקה את ההתקשרות עימו, כתבנו בפריז עדין מתגורר בשולי רובע מונפרנס - אלא שגם במה שנראה כמו תעלול מקאברי של הגורל, בת זוגו לחיים ואם בנו עזבה אותו ושבה לישראל בדיוק כשפוטר מעבודתו בערוץ 1.
טוקר מסרב לחשוף את שמה, לא כל שכן את הסיבות בשלן הפסיקה את ההתקשרות עימו. כשאני מעלה את האפשרות שאולי אהבה אותו רק עם הטרייד-מארק המפורסם והשאבקה - מגבעת הפרווה - הוא מושך בכתפיו, אבל אין ספק שמי שזו לא תהיה, היא פראיירית. לכתבנו בפריז מלאו אמנם 55 והוא מתפרנס כיום מהוראה ומכתיבה למגזינים ישראליים וצרפתיים, אבל איזה גבר. יואב טוקר מעולם לא היה גדול הסקופרים של ערוץ 1, אבל לבטח השרמנטי וגם המאופיין שביניהם. התלתלים הכהים, השאבקה והמבטא הפכו אותו לא רק לפיגורה ומושא חיקויים, הם גם העניקו לו מוניטין מיתיים.
את עבודת הדוקטורט הלא גמורה שלו הקדיש לפני שלושים שנה להדדיות בין מדיניות החוץ לתקשורת. הוא ניסה לברר במסגרתה כיצד נולדים דימויים ומה עולה בגורלם של סמלים שתקשורת מייצרת, עד שהפך בעצמו לכזה. "הדימוי שלי", אומר טוקר, "הראש שלי, התסרוקת, הפרצוף, המבטא, סגנון הדיבור, הקול שלי, נעשו אוטונומיים. ייצרתי דימוי שאין לי עליו כבר שליטה. זה מפעים".
לפני כשלושה שבועות קפץ לביקור בן שלושה ימים בתל-אביב, במהלכו חילטר בפרסומת לרשת טיב טעם, העושה שימוש פארודי בדמותו המזוהה. "באתי להצטרף לדימוי שלי", הוא מעיר ביובש. "הצטרפתי לשלושה ימים לקול ולמבטא שלי".
זה לא קצת סכיזופרני?
"לגמרי לא. יותר מולטי-לייף".
אבל אולי גם משפיל? אתה מתכתב עם הדימוי שלך, עם רפליקות שלך, וזה הופך הכל למניירות.
"לא, זה לא משפיל, אבל זה גורם לי להשתאות. כמובן, אם הייתי קשור מקצועית לגוף תקשורת ישראלי, לא הייתי מרשה לעצמי".
צפית במערכון של החמישייה הקאמרית, זה שבו עמנואל הלפרין משוחח איתך ומתמרמר מדוע אתה שם כל כך הרבה שנים והוא תקוע ברוממה?
"ראיתי, חשבתי שזה נורא נחמד ועשוי נהדר".
הוחמאת?
"זה נפל עליי בהפתעה מוחלטת, כולל התפתחויותיו, נגזרותיו, בניו ובנותיו, שאותם כבר לא ראיתי. אני עד היום לא מבין איך זה קרה. מה שמוזר, כי זה הלוא תחום העיון, המחקר וההוראה שלי כחוקר תקשורת בשלוחת הסורבון בפריז ובהרצאותיי באוניברסיטה האמריקאית בפריז. והנה, דווקא בפתח ביתי שמחה וששון. אני הרי מדרך סטודנטים שלי כיצד מנתחים מילים, תמונות ודימויים שחוצים גבולות, תקופות, תפיסות והקשרים ומתגלגלים לקצוות שונים של העולם. כשהגיעה אליי ההצעה של "טיב טעם" למסע פירסום שבו אתבקש להיכנס לדימוי המסופח והמתגלגל שלי עצמי הרהרתי ואמרתי: הנה בפניי הזדמנות לחוות בגוף ראשון - בהומור, ברוח טובה, בשובבות - היבטים תקופתיים מתחומי ההוראה והמחקר שלי".
פארי! שם התנשקתי לראשונה
לפני שנתיים קטע יוסף בראל, מנכ"ל ערוץ 1, את ההתקשרות עם טוקר. כתבנו בארמון האליזה השתכר אז 4,000 דולר לחודש, להם נוספו עוד 2,000 דולר הוצאות, והעסקתו עלתה לרשות כ-70 אלף דולר. הנימוק לסיום החוזה: קיצוצים. מאז לא מונה מחליף, אפילו לא זול יותר.
"בקיץ 2002, ביום ראשון בבוקר", אומר טוקר, "התעוררתי כרגיל, וחבר טוב טלפן וסיפר שב'ידיעות' יש תמונה נורא נחמדה שלי והכותרת היא 'יואב טוקר - סוף?' כמו שעושים ברשות השידור, אף אחד לא דיווח לי. דווחתי מ'ידיעות' על החלטתו של בראל".
ודאי נעלבת.
"לא היה לי פשוט שדבר שמבחינתי היה חיי הסתיים, וכמובן הצורה שבה הסתיים - באופן כל כך לא אסתטי. ידעתי שזה לא יימשך לנצח. היה לי ברור שלא כל המאה אדווח מצרפת, אבל האופן שבו נפל הסכין, או הפטיש".
לא שזה כל כך ברור מאליו. טוקר נחת בפריז בן 29, ודיווח משם במה שנראה כמו נצח עד לפני שנתיים. הוא היה אז כתב ועורך בערוץ הראשון ואחראי לעבודת דוקטורט כמעט גמורה שעשה בניו-יורק. הוא בן יחיד, יליד תל-אביב, בעל תואר שני ושלישי ביחסים בינלאומיים וכלכלה. בצבא שירת בגל"צ וב"במחנה", ומיד כשהשתחרר התקבל, בתחילת שנות השבעים, לערוץ הראשון וחבר לאליטה הירושלמית שייסדה את הטלוויזיה ברוממה. "אם כי", הוא מתקן, "אני כבר הייתי מהדור השני".
אתה סובל מטראומת הדור השני?
"התקבלתי יפה מאוד, ואף פעם לא הרגשתי כחלק מדור".
מתאים לך לעקם את האף מול הגישה הישראלית הזו של "כולנו".
"כן, זה מאוד מאפיין אותי".
סלידה אירופאית בסיסית?
"אולי, וגם סוג מסוים של אינדיבידואליזם".
בגיל 22, כעורך "מבט לחדשות", נסע טוקר להשלים תואר שני ושלישי בניו-יורק, דיווח מהאו"ם, ובשנת 78' התפטר והתייצב כפרילנס בפריז. לרשות השידור היה אז כתב חוץ יחיד, דווקא בבון. טוקר ניסה לשכנע אותם להחיות את הנציגות בפריז, גם כי האמין שזה נחוץ, אבל אפשר לנחש שזה היה נחוץ בעיקר על מנת שטוקר יוכל להתפרנס בזמן שהוא משלים את הדוקטורט שלו.
המטרה המוצהרת היתה לסיים את הדוקטורט ולדווח מארמון האליזה, אבל יותר מכל, לחיות בפריז. "זה אחד הדברים המסתוריים בחיי", הוא אומר. "אין לי שום רקע, גנטי או מה, צרפתי. אין לי קרובי משפחה שם או קשר. כשהייתי נער בן 16 נבחרתי למשלחת נוער שיצאה לחו"ל, המקום הראשון שהיינו בו במסגרת סיור באירופה היה פריז, ומשהו שכנראה קרה שם השאיר בי רושם חזק במיוחד. זה נעשה בשבילי נורא חשוב, לחזור לפריז. אולי כי זו היתה ההזדמנות הראשונה שבה התפתח בחיי משהו רומנטי, הנשיקות הראשונות, הגנובות".
איבדת את בתוליך בפריז?
"נו קומנט. אבל נדלק שם משהו. כשחזרתי לישראל, פריז לא יצאה לי מהראש. אם הייתי הולך באלנבי - גרתי באזור - ושומע זוג מדבר צרפתית, התמגנטתי עד כדי כך שהלכתי אחריהם. ולא הבנתי את השפה, למדתי בתיכון צרפתית שעתיים בשבוע אצל מורה ממוצא רומני. היה שם משהו, בעיקר כלפי השפה".
הוא השתכן באיל סן לואי, אי קטן בסיינה, החל ללמוד צרפתית והתפרנס מכתבות פרילנס לקול ישראל ולטלוויזיה ומהפיצויים שקיבל כשהתפטר מעבודתו ברשות השידור. היה לו מזל, ותזמון מוצלח: פרנסואה מיטראן, מנהיג השמאל, התמודד ב-78' מול ולרי ז'יסקר דסטאן, הימני הוותיק, והעולם חיכה למהפך, שלבסוף לא אירע. רק במערכת הבחירות הבאה הביס מיטראן את דסטאן, אבל הנוכחות הארעית של כתבנו בפריז התגלתה כנחוצה, ומוסדה בחוזה.
חתרו תחתיי. לא עזר
במרוצת השנים התפרשה רשות השידור עם שני כתבים בארה"ב וכתבים בלונדון, בון ומוסקבה. בניו-יורק ובוושינגטון התחלפו בתפקידים הנחשבים יעקב אחימאיר, יורם רונן המנוח, חיים יבין, שלום קיטל, קרן נויבך ואהוד יערי בזה אחר זה. בלונדון החליפו קדנציות יאיר אלוני, מיכה לימור וטוביה סער. בבון היו דוד ויצטום, מיכאל קרפין, ישראל סגל וחיים יבין. קרפין הספיק להיות גם כתב חוץ במוסקבה (ולהחמיץ את ניסיון ההדחה של גורבצ'וב באוגוסט 90', כשגורבצ'וב שהה בדאצ'ה שלו בקרים וקרפין בדיוק שהה בדאצ'ה שלו בירושלים). היה זה רק כתבנו בפריז שנשאר ספון על משמרתו לאורך 26 שנים: נצח במושגים טלוויזיוניים, ולא רק בהם. גרמניה התאחדה, משטרים נפלו ברומניה ובצ'כיה, וטוקר על כנו. מהפכות התחוללו גם בחייו הפרטיים: בת זוגו הצטרפה אליו שנתיים אחרי שנחת על מדרגות האליזה עם בתה בת הארבע מנישואים קודמים. היום הילדה שגידל בת שלושים, ובנם המשותף בן 16, דובר שתי שפות ונושא שני שמות, ישראלי וצרפתי.
בתחילת שנות התשעים נסגר משרד רשות השידור בלונדון ומשרת הכתב בוטלה. אחריו צומצם הסיקור באמריקה. עם איחוד גרמניה בוטל המשרד בבון, ורק טוקר הרחיב את סמכויותיו וסיקר את רוסיה, את נפילת חומת ברלין ואת המהפכות ברומניה ובצ'כיה.
איך החזקת במשרה כה נחשקת כל כך הרבה שנים?
"אני באמת לא יודע. אני מניח שפה ושם היו ניסיונות להחליף אותי או לחתור תחתיי, אבל לא ידעתי עליהם".
זה לא נשמע מאוד משכנע, בעיקר כשמדובר בערוץ הראשון.
"הרבה פעמים אמרו לי חברים תיזהר, זה וזה שם עין, זה וזה חושב ש... וכן הלאה. אבל הדבר שנתן לי סיפוק לאורך כל השנים היה דווקא זה שהייתי איש חוזה. בכל 31 בדצמבר היה החוזה נגמר, ובכל 1 בינואר יכול היה להיחתם או לא להיחתם חוזה חדש ביני ובין הרשות. תמיד אמרתי לעצמי שאם יש דבר שימריץ אותי, זה בדיוק זה. שאין לי שום ביטחון במעמד הסוציאלי שלי".
ואתה אומר שלא הפעלת לחצים כדי להמשיך להחזיק במשרה.
"בתקופות שאמרו לי 'תיזהר' הייתי דואג או מנסה להבין מה קורה. הרמתי טלפון לידידים או לאנשי מקצוע, אבל לא עשיתי שום אינטרוונשן. מה שהחזיק אותי היה העובדה שיש יחס ישיר, יומיומי ושנה-שנתי בין העבודה שלי לחידוש החוזה. שאם לא אהיה טוב, לא אהיה".
מקץ 26 שנים פוטרת. זה אומר שלא היית טוב?
"בערוץ הראשון היחסים בין עבודה, כישרון והישרדות לא קיימים. יש אנשים מלאי רצון טוב, כישרון וניסיון שלא הצליחו ולא מצליחים לעבוד, ומצד שני היו תמיד אנשים שלא כל כך בא להם לעבוד, ודווקא שרדו. היה שם קשר מאוד רופף בין מה שאתה עושה למי שאתה".
כיום יש נטישה המונית של הערוץ.
"לדאבוני האישי והקולקטיבי קורים דברים עצובים בערוץ 1. זה מאוד כואב לי, כי יש המון חברים יקרים. כמעט כל חיי ישבו שם, ואני רואה מה קורה: השיטה יותר חזקה מהם. הסיסטם גובר על כישרונות ועל יכולות אישיות. זה תהליך ארוך, שבו המערכת גוברת על האדם. וזו בעייתיות שהחמירה באופן מסחרר מאז שבראל נכנס לתפקיד. אגב, מערכת שידור ציבורית שחיה בעולם בו נשבר המונופול זה דבר שכל העולם עובר, ודווקא קורים להן דברים טובים. באנגליה, גם בצרפת, זה הוביל את מערכת השידור הציבורית לחיפוש כיוונים אחרים. אני מאמין שערוץ 1 לא יימשך עד קץ הדורות. משהו יקרה בו. אולי באופן דרמטי, עם גרדום והתחלה חדשה או באופן יותר אבולוציוני, אני לא יודע".
כמה שנים אפשר לדווח ממדרגות האליזה על פגישת שר החוץ עם הנשיא, כשרק השמות משתנים?
"בשנים היפות, בכל פעם שהיה ביקור של שר החוץ - מסוג הדברים שבאמת אפשר לעשות כבר בעיניים עצומות: נכנס לאליזה, יוצא מהאליזה - היינו משלבים את זה עם כתבה מגזינית ל'רואים עולם' או ל'יומן'. כשהתחילה התקופה של 'רואים עולם', נדמה היה שיש פתאום התעניינות פרופר במה שקורה בחיים הפנימיים של שוודיה, גלזגו או מקסיקו ושאינו קשור בהכרח למזרח התיכון, לפלסטינים או ליהודים. פתאום אפשר היה להתעניין באבטלה בקנדה, למשל. אלו היו השנים הכי של 'רואים עולם'. מצד אחד היה סיקור שוטף, אבל היתה גם מסגרת מיוחדת לחומרים הללו. היה ביקוש וצורך, שגובה ברייטינג, לראות מה קורה בחו"ל שאינו קשור אלינו, אבל מצד שני סגרו יותר ויותר נציגויות של הטלוויזיה בחו"ל בגלל שיקולים תקציביים וגם מעבר לתקציביים".
אילו שיקולים למשל?
"שיקולים ששייכים למישור יותר רחב, שקשורים לשאלות כמו במה מתעניינת החברה הישראלית וההסתכלות שלנו פנימה והחוצה".
אתה אומר שנעשינו יותר קרתנים פה?
"אני אומר שמנטלית ארצות-הברית נעשתה חלק מאיתנו. אימצנו אותה, נדבקנו, שאבנו. ואירופה נעשתה החוץ הרחוק, למרות שהיא קרובה יותר ולמרות שחצי מדינה פה עם שורשים אירופאיים".
האם בעידן האינטרנט יש מקום לכתבנו בפריז?
"אין לי ספק שכן. זה שהטכנולוגיה שכללה דברים וכבר לא צריך אדם שייצא עם עט ונייר לפתח ארמון האליזה ויכתוב מה אמר הנשיא, לא שקול לזוג עיניים, אוזניים ומוח חושב. מחשבה וניתוח אנושי, האינטרנט לא מחליף".
אתה מדבר על פובליציסטיקה ופרשנות. בשביל זה לא צריך לשבת בגדה השמאלית.
"צריך כתב בפריז כי צריך שם מוח והבנה. צריך בפריז איש סקרן בשירות הצופים והמאזינים".
השאלה היא האם צריך את פריז.
"מאיזו בחינה?"
מבחינת זה שהיא לא נחוצה, דברים נחתכים ממילא בוושינגטון.
"זה נכון שהמעצמה היחידה היא ארצות-הברית, אבל לא כל העולם קרוב לארצות-הברית כמו ישראל. אפילו מבחינת חייו התרבותיים וחייו הלייף-סטייליים".
במילה "עולם" אתה מתכוון לדברים כמו בלגיה?
"גם אני חש הרבה קרבה לאמריקאים. אני רק לא חושב שזה צריך לבוא על חשבון העובדה שאירופה נדחקת למקום שולי מדי, כי יש דברים באירופה שאין להם תחליף".
מה למשל, חוץ מבאגט?
"ישנו העומק של הזמן, של דורות, של אדמה שיש לה עבר וכל מה שזה מייצר בחברה האנושית".
אנטישמיות?
"גם זה פועל יוצא של מתחים על רקע השתייכות ועבר, וזה קיים גם באמריקה אגב. גם בעניין של אנטישמיות אני חושב שצריך להבין יותר את אירופה, כי ההבנה תאפשר להבין מה הם החוליים האלה".
מי שרף את הגבינה שלי
באופן מפתיע, ואולי לא, מאז פוטר כתבנו בפריז נרשמת הידרדרות ביחסי ישראל-צרפת. לא רק שצרפת מזוהה באופן מסורתי על ידי רוב ממשלות ישראל כמדינה התומכת בצד הפלסטיני בסכסוך, אלא שבשנה החולפת התבטא שגריר צרפת בלונדון, בעת ארוחת ערב לא רשמית, כי ישראל היא ה"מדינה הקטנה והמחורבנת הזו שעושה צרות לכל העולם". בנוסף, לדיפלומט צרפתי שיועד להתמנות כשגריר צרפת בישראל נפלט כי אריאל שרון הוא פרנואיד.
האם אפשר לקשור את כל זה לעובדה שכתבנו בפריז קוצץ?
"זו שאלה שרבים שאלו, אני בפירוש לא חשבתי שזו הסיבה. יכול להיות שבגלל שיש יותר מדי דברים לא נעימים לישראל בצרפת, המעסיקים שלי לא רצו לשמוע מה קורה שם. אולי הם אמרו 'צרפת, היא מעצבנת, היא תומכת בערפאת'. אולי בגלל זה היה להם יותר קל לוותר על הנוכחות שלי שם. גם אם כן, זה מרכיב אחד מני רבים. הגורם המכריע היה תקציבים, וגם שמה שקורה בחוץ, במיוחד באירופה, הוא בדרגת עדיפות משנית פה".
גם האמריקאים שונאים את צרפת, במיוחד מאז שסירבה להצטרף למלחמה ב"ציר הרשע". הם אפילו החרימו גבינות צרפתיות.
"נכון, הם עשו הפגנות ושרפו את הגבינות הצרפתיות. אבל עכשיו זה מתרכך. כמו שהם מתרככים לאחרונה בציר ירושלים-פריז".
מה אתה יותר, ישראלי או צרפתי?
"לא יודע. מה דעתך?"
איפה יש בית בבעלותך?
"בפריז".
ולא תגידו סתם בפריז. טוקר מתגורר בגדה השמאלית, בשולי רובע מונפרנס - מעין שילוב, במונחים ישראליים, של רמת-אביב ג' עם שינקין ורחוב הארבעה בתל-אביב. רובע מגורים שיש בו הרבה בתי ספר, אוניברסיטאות ובתי קולנוע איכותיים. הוא מתפרנס, מעבר לחלטורה הנוכחית בפרסומת, מכתיבה לירחון "כותרת", משתתף בפרויקטים של רשת הטלוויזיה טי-וי-5 המקבילה הצרפתית ל-סי-אן-אן - מעורב בהקמת עיתון באנגלית העתיד לצאת בצרפת אבל עיקר פרנסתו בהוראה. טוקר מרצה בבית הספר הגבוה ללימודי תקשורת בפריז ומעביר קורס על תקשורת גלובלית באוניברסיטה האמריקאית בפריז. לישראל הוא מגיע כל השנים לביקורים תכופים, אבל קצרים. יש לו פה משפחה: בנו ובתה של חברתו לחיים לשעבר מתגוררים כאן, וגם אביו, שעדיין עוסק בעריכת דין.
אתה צופה בטלוויזיה ישראלית?
"מעט ובשטחיות. כשאני מגיע אני מזפזפ ולא מספיק לראות. בעיקר טוק-שואוז מעניינות אותי, כי מהן אפשר ללמוד הכי הרבה על מה שקורה בחברה, בכל מדינה. זו הוויטרינה, יותר מפיצ'רס".
באיזה ערוץ היית שמח לראות את עצמך?
"בתחום של טוק-שואוז, בכל אחד מהשלושה: ערוץ אחד, שתיים או עשר. אבל אני לא מתכוון למקום שבו ערוץ 1 נמצא היום".
לפנייה לכתב/ת 
יואב טוקר. לא עוזב את העיר עבור אף אחד
צילום: רזי, 7 ימים
מומלצים
