אהוד של בנימינה

אהוד מנור שלי הוא הילד הג'ינג'י מבנימינה, שגר בבית ליד המסילה, מול בית ההסתדרות "גבעת הפועל". בגיל 6 אני פוגש אותו במדרגות הכניסה לביתה של גברת פליס, המורה לפסנתר שלנו, תיק התווים הגדול מכסה כמעט את כול גופו. שנות ה-50, יש צנע בארץ, מצרכי מזון מחולקים במשורה באמצעות תלושים. ההורים שלנו מגייסים ממעט כספם כדי להקנות השכלה מוזיקלית לבניהם. אצל מנהל בית הספר, אדון דרך, אהוד ויינר, הוא התלמיד הכשרוני ששולט היטב באנגלית ולכן הוא יושב לצד מכונת ההקרנה, ומגלגל על מתקן מיוחד את סרט הצללויד שעליו מופיע התרגום - זו התקופה שעוד לא היה תרגום בגוף הסרט. אחר כך הוא יעשה זאת אצל גורני, בעל אולם הקולנוע, שהפך אורוות סוסים למקום הבילוי היחידי של אנשי המושבה.

אהוד של בנימינה - הנער שטביעות אצבעותיו נמצאות בכל אירוע תרבותי במושבה, מסיבות פורים, טקסי הבאת הביכורים, מסיבות הסיום של בית הספר. האח של יהודל'ה שמקונן על מות אחיו הצעיר בשירים יפהפיים שכל מילה בהם – "השלולית", "הכביש הראשי", "גן הילדים", "הבית ליד המסילה", "התלמידים שמתעמלים על המגרש", "המרפסת", "יבול הענבים השנה" "ריבה מתות גינה" - כל מילה אינה מקרית, אינה סתמית, אלא שאובה מהווי החיים ומהמציאות ההיא של בנימינה.

על רצף השנים אנו חוזרים ונפגשים מעת לעת, בעתות גיל ודמע. הנה אני פוגש אותו מופיע יחד עם חברו הטוב מכרכור חנן יובל לפני הקהילה היהודית באמסטרדם בפתיחת המגבית של קרן היסוד. כך הוא מרבה בהופעות בגולה ומביא בפני היהודית בתפוצות את ניחוחות ארץ ישראל והגעגועים אליה. והנה אהוד כותב שיר נוגע ללב לזכר בני אמיר ז"ל, והנה אני פוגש אותו מתייסר בשבעה על מותו הטראגי של אחיו זאביק ז"ל.

בפעם האחרונה נפגשנו בשבוע הזמר העברי שנערך בכנסת. הוא הופיע עם נורית הירש והזמרים אילנית ואבי טולדנו. גם את רעייתו הזמרת עופרה פוקס הוא העלה לבמה, תוך שהוא מעתיר עליה שבחים ומודה לה על ההקרבה והתרומה שלה לקידום הקריירה שלו והצלחתו. זה היה אירוע מקסים ואהוד ממש חגג, הרגשתי את החום המיוחד שהקרין ואת הפרגון האדיר לעמיתיו שהופיעו וביצעו משיריו המוכרים כל כך. הוא סחף את כל הח"כים ועובדי המשכן לשירה נלהבת - הייתה ממש התרוממות רוח.

כאשר סיים, ניגשתי אליו אל מאחורי הקלעים, התחבקנו והתנשקנו. הוא אמר לי שהבחין בקולי בתוך שאר הקולות, ואז הוסיף בקולו הרך המלטף: "אתה יודע זאביק, יש משהו מיוחד בפגישה בין שני 'בנימינים', שאני לא חושב שקיים אצל אחרים. איזו תחושת קרבה של רעות וחברות שנצרבו בימי בנימינה ואין דומה להן במקומות אחרים בארץ כולה".

אי אפשר היה שלא להסכים לאבחנה המדויקת הזו, שביטאה רגשות משותפים ונוסחה בפיו במילים כל כך פשוטות, אמיתיות. אהוד מנור שלנו הלך, ולנו, אנשי בנימינה לא נותר אלא לתהות במלותיו שלו: "מה קרה לילד שנרדם בחול החם, שיום אחד לפתע קם ונעלם".