מופע שנות ה-70

הוצאה מחודשת של שני אוספים המאגדים שירים של הרולינג סטונס בשנות ה-70, מזכירים שני דברים: 1. עד כמה הם היו טובים. 2. איך הם בזבזו את העשור ההוא. עוד מזכירים האוספים שבכל הקשור לסטונס, יש להתקרב בזהירות למאגדי שירים. גם כי יש רבים, גם כי רק חלקם טובים, וגם כי לא כל השירים של הסטונס נמצאים בבעלותם. לעתים יש הוצאות שאין ללהקה שליטה עליהן.

אז מדוע כשרון ובזבוז עומדים זה לצד זה? נתחיל בעובדה שבתחילת שנות ה-70 העולם היה בטוח שהרולינג סטונס הולכים לעמוד במוקד המוזיקה הפופולרית של העשור. אחרי שבע שנות יצירה פורייה ומצליחה, ולאחר שהביטלס הכריזו על פירוקם הרשמי, הגיע תורם של הסטונס לקחת את הבכורה.

תחילת העשור הייתה דווקא מבטיחה. שני אלבומים – "משתה הקבצנים" (68') ו"תן לזה לדמם" (69') - הוכתרו עם צאתם כיצירות מופת של בלוז מודרני, שתמצת את הלך הרוח החברתי, המיני והפוליטי של שנות ה-60. משם הסטונס המשיכו בשאגה: הם עזבו את "דקה", הקימו לייבל משלהם, וחתמו על חוזה מדהים עם "אטלנטיק" האמריקנית. הם הוציאו שני אלבומים נוספים מצוינים: "אצבעות דביקות" שלאחר הטרגדיה של אלטמונט ו"גלות ברחוב הראשי" ויצאו למסע הופעות רווחי באמריקה, כאשר ג'אגר הופך מאלבום לאלבום ליותר שטני, יותר ציני, יותר מרושע, יותר סקסי, יותר הכל.

ב- 72' נדמה היה שהסטונס בשיאם. אלא שבמקום להמשיך את המומנטום, הם שקעו. הם עוד יכלו לצאת למסעי הופעות מוצלחים, אחרי הכל, הם נזקקו בסך הכל ללהיט אחד או שניים כדי להבעיר מחדש את האיצטדיונים. אמנותית, עם זאת, הם נראו מבולבלים. ג'אגר התעסק בעיקר בנישואיו לביאנקה ובחייו כסלבריטאי. קית' ריצ'ארדס נאכל על-ידי ההירואין. העיתונאי ניק קנט, שהיה חבר קרוב של קית', תיאר במופתיות את התקופה הזו של הסטונס – את הסיאוב, חוסר האונים מול הסמים, את הכל. הסטונס יכלו להיות הלהקה הלבנה הראשונה שתעניק עומק ומשמעויות חדשות למוזיקת הריקודים השחורה החדשה של העשור. זה לא קרה.

האוסף הראשון "Made in The Shades" מכיל קטעים מן החצי הראשון של שנות ה-70, וכולל את "סוכר חום", "ביץ'", "סוסי פרא" (כל אלו מ"אצבעות דביקות") "שמח", "טמבלינג דייס", "ריפ דיס ג'וינט" (כל אלו מ"גלות ברחוב הראשי"), "אנג'י ו"דו דו דו דו דו" (שניהם מ"מרק ראש עז") ויש פה גם את "זה רק רוק אנד רול". ללא ספק מקבץ שירים מעולה, אבל את כל אלו ניתן למצוא באוספים אחרים, טובים יותר.

האוסף השני – "Sucking In The Seventies" - כולל בעיקר קטעים מ"בלאק אנד בלו" (75') ו"כמה נערות" (78'), לצד קטעי הופעה חיה. "בלאק אנד בלו" שימש - כפי שסיפר קית' ריצ'ארדס - כאודישן מתמשך למציאת מחליף לגיטריסט הפורש מיק טיילור (כעבור שנים טיילור ייאלץ למכור את תקליטי הזהב שלו). הסטונס ניסו להתמקצע בפאנקי ודיסקו, שהיוו המשך לאובססיה שלהם עם מוזיקה שחורה ולעולם הסול אליו נמשכו כבר ב 65 ' עם "Out Of Our Heads" המעולה. אלא שהפאנקי של הסטונס באותה תקופה נשמע יותר כמו ג'אם סשן, נטול מיקוד. רחוק, למשל, מההישגים של סליי סטון (עוד אחד שבזבז את עצמו לדעת בשנות ה-70).

"כמה נערות" היה ועודנו אופרה אחרת לגמרי. ג'אגר (כבר בתהליכי פרידה מביאנקה) וריצ'ארדס (עם דם חדש ונקי מהירואין) ענו למהפכת הפאנק ולקדחת הדיסקו באלבום סליזי מצויין של בני שלושים ומשהו, שתפס את חיי הלילה של ניו-יורק של התקופה בצורה מרשימה למדי. ואם כבר ללכת על דיסק של הסטונס משנות ה-70, אז עדיף ללכת על זה. כך או כך, האוסף כולל שירים כמו "שאטרד", "האט סטאף", וכמה ממש מצוינים כמו " Fool To Cry" ו"בהמת משא". ועדיין, אפשר לוותר עליו כאמור כי שירים אלו נמצאים באוספים אחרים, משובחים יותר.

אוספים אחרים

אם כבר עסקנו באוספים של הסטונס, אז הנה כמה שכדאי לנסות במקום להתקרב להוצאות המחודשות המיותרות: Big Hits High Tide And Green Grass, הוא אוסף מעולה לשנים הראשונות של הלהקה. Through the Past, Darkly Big Hits, מאגד שירים מעולים בין השנים 1966- 1969. Hot Rocks, 1964-1971, הוא בהחלט אוסף ממצה של השנים הגדולות. Singles Collection: The London Years, קופסה מדהימה של השנים של הלהקה בחברת "דקה" (תחת הלייבל "לונדון"), שכוללת את כל הסינגלים הקלאסיים, כולל הבי-סיידס. Jump Back: The Best of the Rolling Stones 1971-1993 הוא אוסף כפול שמכיל את רוב השירים שנכללים בשני האוספים המדוברים בכתבה זו, ואף שווה יותר (גם בו חסרים כמה פנינים ,כנראה בשל בעיות זכויות יוצרים בין הלייבלים השונים תחתם פעלו הסטונס). "Forty Licks" הוא אוסף כפול מצוין שיצא ב-2002 ומכיל את רוב הרגעים המרגשים ב-40 שנות הקריירה של הסטונס.

לסיכום: התקרבו בזהירות רבה לאוספים האמורים, אבל פתחו אוזניים אל הסטונס. אף אחד לא יכול לקחת מהם את הכשרון שלהם. כפי שציינתי בעבר, הם רוויים בפרדוקסים של הרוקנ'רול בכלל, והבריטי בפרט: הם אנגלים שעושים את המוזיקה הכי אמריקנית, רומנטיקנים לבנים של תרבות שחורה, נהנתנים בורגנים עם דחפים וולגריים של תרבות מעמד פועלים, אינטלקטואלים בוגרים שמפענחים את גיל הנעורים, הבוהמיינים הכי קפיטליסטים, אסתטיקנים של מוזיקה לגוף. אחרי הכל, כפי שטען פעם רוברט קריסטיגראו מ"הווילאג' וייס", שלילתם משמעה שלילת כל המושג הזה שקוראים לו רוק'נרול. וחוץ מזה, שתדעו, בקיץ אמור לצאת להם אלבום חדש.