הסמטאות כולן שלו

לפני כשנתיים יצא אלבום הופעה של אושיק לוי וחברים. השירים הנפלאים והתמיכה הקבוצתית לא הצליחו להסתיר את העובדה שקולו של לוי הצטרד מאוד עם השנים - והגרסאות המחודשות לשירים הישנים היו ברובן מאכזבות מאוד, והותירו תחושה כי הקריירה של לוי כבר לא תצליח להמריא מחדש.

והנה, בשבוע שעבר יצא אלבומו החדש של לוי, "אומר שירו בשקט", ומוכיח כי כוחו עדיין בגרונו. נכון שלוי לא נשמע צלול ועז מבע כבצעירותו, אבל בעזרת ההפקה הנכונה של אדם גורליצקי, שכלולים אולפניים למינהם, ובעיקר מספר מרשים של שירים מצויינים - הוא מגיש אלבום בוגר, איכותי ומרגש מאוד.

לוי נעזר באלבום בשורת כותבים ומלחינים מהשורה הראשונה (אביב גפן, יענקלה רוטבליט, יהודה פוליקר, מיקי גבריאלוב, קורין אלאל, קובי אוז, נפתלי אלטר, דניאל סלומון ועוד), כשהוא מצליח לצקת את המבע האישי והייחודי שלו לתוך השירים. לוי הוא זמר רוק קלאסי, בטעם של פעם, ששר עם כל הכוח, מהביצים-מהנשמה-ומהריאות בו זמנית.

לוי תמיד היה אחד ממגישי השירים הטובים ביותר שידענו, וחבל שהתנהלות הקריירה שלו היתה לא ממוקדת ומפוספסת. בשנות השבעים הוא היה אחד מהבולטים בדור הרוק הראשוןן שלנו, אבל משנות השמונים ואילך תרומתו לעולם הרוק היתה זניחה, הפסד שלו ושלנו. אין כמעט איש שלא מכיר ואוהב שירים כמו "השוטר אזולאי", או "חוזה לך ברח", "זה מכבר", "יונתן סע הביתה", אך מעטים מקשרים אותם עם שמו של לוי, למרות שהביצועים הכריזמטים ומלאי העוצמה שלו תרמו הרבה להפיכתם ללהיטי ענק. בעיני רבים, לוי הוא בעיקר "ההוא מ'בלי סודות'", או מקסימום "ההוא ששר את 'טוליק'". 

11 שירים כולל האלבום החדש - ורובם נהדרים. כך למשל "הלילה" של אביב גפן, "אהבתי" של רוטבליט ופוליקר, "יכולנו להיות" של אדם גורליצקי ו"אהבה שונה" של דניאל סלומון. יש גם כמה רגעים בינוניים, אבל בסיכומו של דבר, זה אלבום מצוין, שמחזיר למרכז הבמה את אחד הזמרים המשובחים ביותר שלנו. ולתשומת ליבם של העורכים המוזקלים בתחנות הרדיו, האהבה העצומה שהופגנה בציבור לאחר מותם של אהוד מנור (שכתב שניים מהשירים היפים באלבום) ועוזי חיטמן, מוכיחה שיש ביקוש אדיר לדור הוותיק שלנו, כדאי וראוי לתת ללוי את הכבוד המתאים כבר עכשיו, שלא ניזכר כשיהיה מאוחר מדי.