מדיניות ה"שלוף" הורסת את הסביבה

השנה נדחתה עתירתם של ארגונים ירוקים להורות למדינה לבחון אפשרות למינהור, במקום לסלול את חלקו המרכזי של קטע 18 בכביש חוצה ישראל. הקמת קטע דרך זה תבתר את לב שטח רמת מנשה, אחד מן האזורים הטבעיים היפים והבלתי פגועים שנותרו עדיין במרכז הארץ. לאחר שכל שאר הרשויות סירבו לבדוק ברצינות את הצעת המינהור, קבע גם בג"ץ כי אין הוא מוכן להתערב בעניין. כך אפסו הסיכויים למנוע את הפגיעה הקשה הצפויה לנוף ולערכי הטבע של הפארק.

גם הוועדה לתשתיות לאומיות, אותו גוף שהוקם בחוק ההסדרים המיוחד כדי לעקוף את מערכת התכנון הרגילה, תרמה את תרומתה לנזק השנתי: השנה היא אישרה את כביש מספר 9, כביש רוחב אשר נועד לחבר בין כבישי האורך 6, 4 ו-2 באזור פארק השרון מדרום לחדרה. מדובר בכביש הרסני לשאריות הנוף הפתוח בשרון, שלמרבה האבסורד, מצוי במרחק של כ-5 דקות נסיעה רגילה מכבישי רוחב נוספים שמצפונו ומדרומו. במקרה זה, אישור הוועדה אינו סופי, ועדיין נדרש אישור הממשלה, שיש לקוות שתגלה מעט יותר היגיון תכנוני וסביבתי ולא תאשר את הכביש.

ממש לאחרונה צצה גם התוכנית להקים גוש קטיף חדש באזור חולות ניצנים. זו דוגמה קשה במיוחד לפגע רע מוכר - מדיניות ה"שלוף" המזיקה אך המקובלת בארץ. ההצעה היא לבנות על גבול גוש החולות הטבעי האחרון בישראל, בו קיימים ערכי הטבע יחודיים רבים, ושבנייה ופיתוח יפגעו בהם בודאות. ההצעה היא גם להקים יישובים קטנים בבנייה צמודת קרקע על עתודות הקרקע האחרונות של צפון אשקלון. זו הצעה מזיקה המנוגדת לכל מדיניות תכנון קיימת. ובכל זאת, במקום להיקבר, התוכנית הזו צוברת תאוצה. יש לקוות שגם כאן בסוף יגבר ההיגיון והתוכנית תיגנז. אבל ניסיון העבר מלמד, שלא ממש כדאי לבנות על זה.

עו"ד אלי בן ארי הוא איש המחלקה המשפטית בעמותת "אדם, טבע ודין"