שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    קורס לגבר: איך להתחיל עם נשים. שלחנו כתב

    לא, זו לא בדיחה. בארץ מתקיימות סדנאות פיק-אפ שבהן מלמדים בחורים חסרי תעוזה איך להתחיל עם בנות. שלחנו את כתבנו השרמנטי (שטוען, אם כי אנחנו לא מאמינות, שבנות תמיד מתחילות איתו) ללמוד דבר או שניים בתורת הפלירטוט. שיעור בחיזור

    כששאלו אותי אם אני מעוניין להשתתף בסדנה לפיק-אפ אמרתי לעצמי, "בוודאי, אין משהו מעניין יותר מלהעביר הרצאת אורח בסמינר לתפיסת נשים". רק לאחר שהבהירו לי שאני אמור להשתתף בסדנה כחנון סמוי הבנתי את רוע הגזרה. כמה מצחיק שלא הולך להיות (והולך להיות מצחיק מאוד), לשחק חנון למשך ארבע שעות יכול להיות גם עצוב.

     

    הדמיון המפותח שלי הקרין את המחזה הבא: כיתה קטנה, מעגל של 20 גברים, בראד פיט וג'ורג' קלוני מסבירים איך להתחיל עם בחורות, כשדיאלוג ממוצע נשמע כך: "אתה נכנס לבר, מחפש את האישה הכי סקסית, ניגש אליה בנונשלנטיות ואומר לה - 'היום המאושר בחייך הגיע, כי גבר חלומותייך עומד פה מולך'". טוב, אולי לבראד פיט זה היה עובד, אבל לחבר'ה שהגיעו איתי לסדנה, המכנה המשותף היחיד עם בראד פיט הוא... הוא... האמת, אין שום דבר משותף ביניהם.

     

    המפגש

     

    לאחר שסיפרתי לכמה מחברי לאן אני אמור ללכת, הציע אחד מהם לבוא איתי. ברור שהסכמתי, אך נותרה בעיה אחת. החבר הזה, נ' (השם שמור אצלי בנייד), הפך מזמן את מקצוע הפיק-אפ לאמנות, כיאה לטייס קרב בחיל האוויר המשובח שלנו. הפנומן הזה יכול לזהות מטרה משלושים קילומטר, לכוון אליה את הנשק המונחה שלו, ואצלו - שום פצצה לא מפספסת ושום פצצה לא מפוספסת. לדרוש מאחד כזה להתחפש לחנון יהיה ממש קשה, אבל מאתגר ומשעשע.

     

    לאחר שיחה טלפונית קצרה עם אחד המדריכים קיבלתי הנחיה להגיע ביום חמישי בערב למקום המפגש. מקום המפגש לא היה, כפי שציפיתי, כיתת לימוד בבית ספר שכוח אל, אלא אחד המקומות העמוסים ביותר שניתן לדמיין - קניון עזריאלי בכבודו ובעצמו. הגענו בשעה המיועדת לשער הכניסה, שם חיכו לי המדריכים בראד וג'ורג', רק שבראד וג'ורג' האמיתיים לא נולדו בחבר העמים ולבטח אחד מהם לא מגמגם.

     

    בכניסה נכחו גם ארבעה נערים/גברים, חלקם (הקטן אמנם) נראה ממש לא רע. האם גם הם סוכנים סמויים של עיתון נשים זה או אחר, או שמא הם באמת

    צריכים להגיע לסדנת "איך להתחיל עם בחורות ברחוב?". לאמת העצובה לא לקח יותר מדי זמן להתגלות. לאחר שהבחור השביעי לא הגיע, צעדנו לנקודת המוצא, שאליה עוד נחזור לאחר כל משימה (כן, יהיו פה משימות). שלוש דקות לאחר ההגעה לנקודה הגיעה הצלע השביעית של הקבוצה. בנות, בואו נקווה שלא מהצלע הזאת יצרו אתכן. כששאלתי אותו איך ידע לאן להגיע, הוא אמר שראה אותנו מרחוק וחשב שאנחנו החבר'ה הנכונים. מחמאה כזאת לא קיבלתי כבר הרבה זמן.

     

    משימה מס' 1: חברים, עולים לרכבת

     

    לאחר איסוף שכר הלימוד (100 ש"ח לאדם בוגר ו-60 ש"ח לחיילים ולסטודנטים - עלות זניחה לארבע שעות של חוויה) התחיל השיעור. מהלך הסדנה די פשוט - יש לנו מספר משימות לבצע בארבע שעות. כל משימה תתבצע בזוגות, כך שכל אחד ידחוף את בן זוגו. נקבל תדריך קצר, ולאחר מכן נבצע את המשימה שמאופיינת בזמן מוגבל ובמספר בנות מינימלי שעליהן יש לפעול. נחזור לנקודת המוצא, נדבר על ההישגים ועל הבעיות, נבין איך להשתפר ואז נקבל תדריך למשימה הבאה.

     

    אבל לפני הכל, על מנת לנער מאיתנו כל פחד ובושה,נבצע את אחד המעשים המשפילים ביותר שאדם יכול לעבור בחייו - נעלה כולנו לקניון העמוס ונעשה רכבת! כן, קראתם נכון. כל אדם יאחז בכתפיו של העומד לפניו, יעצום עיניים וכך נתהלך ברחבי הקניון כאשר אחד המדריכים מוביל את הראשון בחבורה.

     

    אני ונ' כמובן התנגדנו בכל תוקף, אולם המוסר העיתונאי שבי הכריח אותי ובעקבותי גם את נ' להצטרף למשימה (אכן, זוהי חברות אמיתית). אי שם בקרון המשא, עצומי עיניים ומושפלי ראש התחלנו את הויה דולורוזה שלנו. לאחר כחצי דקה הבלתי יאמן אך הבלתי נמנע קרה - צעקה חדה בקול נשי החרידה את הקניון,

     

    במה שנשמע כקריאת התפעלות ואכזבה כאחד - "רוני בקרסקי!"... זהו. זיהו אותי. נ' כמובן פרש מהרכבת בצחוק היסטרי, אני לעומת זאת המשכתי להתבונן ארצה בעיניים עצומות תוך כדי מלמול משפטים שלא יאה לשום מגזין שמכבד את עצמו להעלות לדפוס (והאמת, גם לא למגזין שלא מכבד את עצמו). לאחר סיום מסכת ההשפלה, שארכה לדעתי כחצי שעה ולפי השעון כדקה, חזרנו לנקודת המוצא כדי להתחיל במשימות. למשימת הרכבת אין הרבה מסקנות, חוץ מאולי אחת - אני ונ' היחידים שחששו לעלות לרכבת, לעומת שאר חברי החוליה. האם יש להם יותר אומץ או שלנו יש יותר מה להפסיד? בכל מקרה, כל הכבוד לחבר'ה.

     

    זו אולי ההזדמנות המתאימה לתאר את שאר חמשת המשתתפים בסדנה - טווח הגילאים נע בין 18 (בחור לפני צבא בעל שיער מתולתל גולש) ועד גבר בן 26, שבטוח מחזיק כרטיסיית נוער בארנק עקב מראהו היותר מדי צעיר. בתווך- בחור בן 23, מוזר למדי, עם פאוץ' קטן, פאוץ' ענק, דגמ"ח אזרחי ממולא כל טוב ומעיל גדוש, ממש כמו אחד שמוכן לכל סכנה שלא תבוא, בין אם זה צונאמי (אני יכול להישבע שראיתי גלגל הצלה תקני מבצבץ מאחד הפאוצ'ים שלו) ובין אם זו התקפת טרור משולבת של החיזבאללה. וגם בחור רוסי שלו זו הסדנה השלישית (לקוח מועדף, ללא ספק).

     

    כולם באמת נחמדים וחכמים, אבל ללא ספק בעלי מכנה משותף אחד - פחד להתחיל עם בנות המין היפה. שלא תבינו לא נכון, כולי הערכה מלאה כלפי הגברים הללו. לרוב הגברים יש פחד מסוים לגשת ולהתחיל עם נשים, ולחבורה הזאת יש גם אומץ לעשות משהו בנדון. ג'ורג קלוני, משל היה וויל סמית' בשובר הקופות "היץ'", עוד הוסיף לאחר שיחה אישית בסוף הסדנה כי כבר השתתפו במחזורים קודמים גברים בגילאי חמישים פלוס. לעולם לא מאוחר, ככל הנראה.

     

    משימה מס' 2: שלום, קוראים לו רוני

     

    במשימה הבאה נאלצנו לשוטט ברחבי הקניון ולהגיד שלום לכ-20 נשים ב-20 דקות - בלי לפתח שיחה. משימה קלה לכל הדעות, ולכן הצטמררתי לשמוע את אחת השאלות ההזויות ביותר שאיש הפאוצ'ים הוציא מפיו: "ומה יקרה אם אני אתעלף בזמן שאשאל את השאלה?". אני ונ' הסתכלנו אחד על השני במבט לא מאמין, ושאלנו "זה כבר קרה לך בעבר?". השפלת המבט שלו אמרה לנו הכל. אכן, אנחנו הולכים ליהנות היום.

     

    בראד פיט כבר הבין שאסור לו לשבץ אותי ואת נ' באותו צוות, ולכן שידך אותי למשימה הראשונה עם "הילד" בן ה-26. אין הרבה מה לספר על המשימה הראשונה, אחרי הכל גם אני וגם הילד נראים טוב, ולעמוד ליד נשים ולשאול לשלומן לא יכול להוליד חוויות באמת מעניינות. את הפנייה לכוסיות שביניכן (ולהפתעתי לא היו הרבה כאלה ביום חמישי בערב בקניון) שמרתי למשימות הבאות. אולי באמת הייתי צריך ללכת עם המתעלף.

     

    משימה מס' 3: תגידי, מה היה היום המאושר בחייך?

     

    המשימה השנייה היתה קצת יותר מעניינת - עלינו למצוא כ-15 נשים ולשאול את כולן שאלה אחת - "מה היה היום המאושר בחייך"? הפעם לא התמהמהתי ולקחתי את המתעלף איתי למשימה. צעדנו לקניון והתחלנו במסע. למען האמת, התחלתי במסע כיוון שהמתעלף לא כל כך ידע איך להתחיל. החלטתי לעשות את הדבר הנכון ולהראות לו כמה קל לגשת ולשאול שאלה סתמית כזאת.

     

    לאחר שתיים-שלוש גיחות שלי ושתי גישות סרק שלו, מצאתי את הטרף הקל ביותר שאפשר למצוא - שתי נשים חינניות היושבות בבית קפה. ללא היסוס התיישבתי על אחד הכסאות בשולחן ופתחתי איתן בשיחה שכללה את השאלה הבלתי נמנעת: "מה היה היום המאושר בחייכן?". בעיצומה של התשובה של אחת מהן חשתי כאב קל באחת הצלעות - המתעלף דחף אותי במרפקו וסימן לי לזוז כיסא אחד הצידה. 20 שניות לאחר שהוא התיישב סיימה השנייה לספר על היום המדהים שלה, ולא נותר לנו אלא לברכן לשלום ולסגת.

     

    המתעלף, שהיה גאה בעצמו על עצם הישיבה איתן, אמר בראש מורם: "אהה אחי, איך עזרתי לך? השתיים האלה נחשבות שלי". לאחר עוד מספר "פעולות נועזות" מצדי אמר המתעלף: "בוא'נה, אחי, למה בכלל באת לסדנה הזאת? אתה יכול לבוא לפה בתור מרצה אורח". מיד ציינתי לעצמי שאני מחבב את הבחור.

     

    לפני החזרה לנקודת המוצא עוד הספקתי לשאול בחורה נחמדה נוספת מה היה היום המאושר בחייה, כדי לגלות שאני לא הראשון וכנראה לא השני ששואל אותה בדיוק אותה שאלה מפגרת. הצעקות שקיבלתי ממנה הבהירו לי שני דברים: אחד - היא כנראה במחזור. שתיים - הגיע הזמן לחזור לנקודת המוצא.

     

    בדיון שאחרי, כשכל זוג חשף את מעלליו והגיע תורו של בן זוגו של נ' לספר, הבנתי שכמוני, גם נ' לא הצליח להשתלט על יצרו הגברי. "הוא התחיל עם כוסית", הלשין בן זוגו, "אבל ממש כוסית!". נ' נעץ בי מבט של "מה יכולתי לעשות? היא באמת היתה כוסית", בזמן ששאר חברי הקבוצה הגיבו בקריאות התפעלות וטפיחות על השכם.

     

    לאחר שכולם סיפרו על התגובות שקיבלו לשאלה, הגיע הזמן לשאול אתכן: האם באמת סיום התיכון, השחרור מהצבא והולדת הפג של אחותכן (כן, גם זה היה) הם באמת הימים היפים בחייכן? האם רק אנחנו שטחיים מספיק כדי לענות על השאלה הזאת בתשובות כגון "ביום שחברה שלי הסכימה לצרף את החברה הכוסית שלה למיטה שלנו" או "ביום שהגאון ההוא המציא את הגלולה"?.

     

    משימה מס' 4: 20 סירובים ב-20 דקות

     

    המשימה הבאה היתה החשובה והקשה מכל - קבלת 20 סירובים ב-20 דקות. זו אולי נשמעת לכן כמשימה קלה, אך למעשה אין קשה ממנה. גאוניותה של המשימה ברורה - קבל סירוב כדי להבין שזה לא סוף העולם. אבל מה לעשות שבשבילי לגשת לבחורה על מנת לשמוע "לא" משול לבקשה "לך לשחות בים על מנת לטבוע" או "תשתתף במרוץ במטרה להגיע אחרון". מה יהיה עם האגו הגברי שלי?

     

    מלבד זאת, עם מצבת הנשים שנמצאות בקניון, גם משפט כמו "סלחי לי, אני חייב לרוץ אבל את ממש מהממת ולא יכולתי שלא לעצור ולבקש ממך את הטלפון" יכול להיענות בחיוב, ואני ממש לא רוצה לתת לבחורה את הרושם שהיא אמורה לקבל שיחת טלפון ממני, במיוחד אם היא רואה אותי נעצר 20 מטר ממנה ועושה אותו תרגיל לבחורה אחרת.

     

    מכיוון שלא יכולתי לחשוף את סיפור הכיסוי שלי, לא היתה בררה אלא להשתתף בניסוי. הדבר היחיד שיכולתי לעשות הוא להזהיר את בראד וקלוני שבמקרה שאקבל תשובה חיובית מבחורה איכותית קיים סיכוי שאאחר בחצי שעה לנקודת המוצא, ואם הם ממש צריכים אותי אפשר יהיה למצוא אותי בשירותים.

     

    הפעם לקחתי איתי את הבחור המתולתל והתחלנו לצוד. לא היה קשה לקבל סירובים עם משפטים כמו "את ממש מוצאת חן בעיניי, רוצה להזמין אותי לקפה?" ואפילו עם השאלה: "יש לי אי ליד הודו ושני כרטיסי טיסה טרנס-אטלנטיים, בא לך לבוא?". מה שכן, את התשובה "להודו זו לא טיסה טרנס-אטלנטית" בהחלט לא ציפיתי לשמוע.

     

    סך הכל קיבלתי שישה סירובים, הרבה פחות המהמטרה המוצהרת של המשימה, ומתברר שזו גם היתה התוצאה של רוב החברים בצוות. באמת כבוד לגברים האלה. נ', לעומת זאת, שכח כנראה את הפשלה הקודמת שלו והצליח להגיע למצב בו הוא מדבר עם בחורה אחת ובאמצע השיחה אומר לה, "חכי רגע, חברה שלך רוצה לתת לי את הטלפון שלה", תוך כדי הושטת הסלולרי שלו לחברה (והוא כמובן קיבל את המספר).

     

    למזלנו, בן זוגו היה במרחק סביר כדי לא להבין את המתרחש.

     

    סיכום

     

    את המשימה האחרונה - להתחיל עם בנות על ידי נתינת מחמאות עד כדי נגיעה בבחורה (טפיחה על השכם או ליטוף שערה) נ' ואני לא ביצענו, אלא הלכנו עם בראד וגורג' לקבלת מידע נוסף על הסדנה (כבר 20 מחזורים והרבה שיחות טלפון של לקוחות מרוצים).

     

    אם אני מתבקש לסכם את החוויה, אז למרות שהיה מאוד מצחיק, ראיתי גם חבורה של גברים חסרי אגו שנכנסו לסדנה ללא ביטחון עצמי ועם רזומה של התחלה עם אולי שלוש בנות, שהחלו להבין שלהתחיל עם בנות זה הרבה יותר פשוט והרבה פחות מפחיד ממה שהם אי פעם דמיינו. את בראד וגורג' אני יכול רק להעריץ על הסטארט-אפ, ולהגיד שבעבור סכום זעום של שני דרינקים בבר ממוצע הם הופכים נערים לגברים, ועל כך - יישר כוח.

     

    למקרה שתרצו לרשום ידיד חסר תקווה, היכנסו לאתר שלהם. ואולי בכלל צמד מהקוראות ירים את הכפפה, ויקים סדנה דומה לנשים? זה לבטח יהפוך את החיים שלנו להרבה יותר קלים.  

     

    התפרסם לראשונה במגזין GO
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: סי די בנק
    בנות, היום המאושר בחייכן הגיע. אילוסטרציה
    צילום: סי די בנק
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים