"ביבי, אתה חי על כוכב אחר"

יעקב כהן קורס תחת עומס העבודה. אין לו יום ואין לו לילה. בלילה שבו דיברנו הוא עלה למיטתו ב-1 לפנות בוקר. מאות חסרי יכולת תושבי אופקים מתקשרים אליו ובפי כולם בקשה אחת: "יעקב, בחייך, תעזור לי לעשות ערב סדר כהלכתו". אם כל אחד מאיתנו מפרנס משפחה אחת – אז ליעקב כהן "המלאך המושיע", כפי שמכנים אותו באופקים יש כ-500 משפחות על הראש לקראת הפסח, וליל הסדר עוד לא כאן ושני הניידים שלו אינם מפסיקים לרגע לצלצל.

אופקים, ערב ליל הסדר תשס"ה. חום מעיק ברחובות. במרכז העירוני, תחת בית העירייה מתגולל שיכור על המדרכה, מחפש צל. לבד ממנו בקושי ניכרת תנועה ברחובות, החום מבריח את כולם הביתה. סוחרים זריזים הציבו דוכן פתוח על המדרכה, למכור מרכולות של חג, כוסות, צלחות, מתנות צנועות, כל מה שיכול ללכת לקראת חג החירות. המחירים "על הקנטים", אך בקושי יש מי שקונה. "אין כסף לאנשים, מה לעשות, המצב קשה", אומר לנו הרוכל ומצקצק בלשונו כמנהג סוחרים יהודים מאז ימי גליציה בפולין של סיפורי שלום עליכם ועד לאופקים של ערב הפסח הזה.

כהן, המלאך מאופקים. ביבי, רד לכאן

מעולם לא נראה מלאך מזיע כמו יעקב כהן, בימים אלה של ערב חג החירות המפוקפקת של עניי אופקים. איש גדל גוף הוא יעקב כהן, בחולצת פולו  שידעה ימים טובים יותר. הוא רץ ומתרוצץ, מבקש להקדים את מחוגי השעון. באופקים אומרים לי שליבו עוד יותר גדול מגופו. "אף אחד לא יישאר אצלי רעב ערב ליל הסדר, גם אם אצטרך לחלוק איתו את המצות של המשפחה הפרטית שלי", הוא מבטיח וממהר אל הטנדר שלו, בדרך לעוד משפחה רעבה.

טנדר האיסוזו שאותו השאילה לו העירייה מתרוצץ ברחובות, כשעגלה עמוסת מצרכים רתומה לו מאחור. פעם יש עליה מצות, פעם היא מכילה בשר, פעם היא נוסעת מלאה בחבילות אורז וסוכר ופעם זה ירקות אותם מביא כהן מחקלאים נדיבים מהמושבים הסובבים את העיר. כל תושב שני מנופף לו בידו, כל תושב שלישי צריך ממנו משהו. מחלקת רווחה עירונית בת איש אחד והרבה מאוד נשמה יתרה.

2400 משפחות, מ-6500 המשפחות המתגוררות באופקים, סמוכות ברמה זאת או אחרת, על שולחן אגף הרווחה של העירייה. אלא מאי? תקציבים אין, והיד קצרה מהושיע. כל פקידי הרווחה כבר יודעים את מספרי הטלפונים הניידים של יעקב כהן בעל-פה, ומפנים אליו לקוחות רעבים. ראה ראש העירייה אבי אסרף שכך הם פני הדברים, קרא למלאך והפך את העסק לרשמי: "נתתי לו טנדר של העירייה ובמקום שאפתח בעצמי חנות לנזקקים של פסח בעצמי, אני מעביר ליעקב נדבות ותרומות. הוא מרכז את כל הרשימות אצלו ודואג לספק סיוע לנזקקים ערב הפסח. הרבה תושבים באופקים יהיו חייבים לו עשיית סדר כהלכתו", אומר ראש העיר.

"נתניהו לא יודע איפה הוא חי"

"אז מה, נתניהו רוצה לשים אותנו בעשירייה הפותחת של מדינות העולם מבחינת ההכנסה לנפש?" מהמהם כהן תוך כדי נהיגה. "אז אני אומר לביבי, שהוא לא יודע על איזה כוכב הוא חי. הוא צריך לבוא ולהסתובב איתי יום אחד פה, כמו שאנחנו עושים עכשיו, ואחרי זה הכול ייראה לו אחרת. המצב פה רק הולך ומחמיר. הפסח הזה יש לי עוד 200 משפחות נזקקות על הכתפיים לעומת השנה שעברה. זו קטסטרופה. אתה רואה אנשים שהמקררים שלהם ריקים, שהארונות שלהם ריקים, ואם אני לא בא ומביא להם, אז אין להם מה לאכול".

כהן מחנה את הטנדר והעגלה הרתומה מול בית בעל חצר זנוחה ונכנס לביקור פתע נוסף, כדי לראות אם הכול בסדר. אבי משפחת ורמיאס, עולים ותיקים מאתיופיה, תלה את עצמו בחודש ינואר האחרון על משקוף הדלת של הדירה הצפופה בה חי בעוני נורא עם 12 נפשות. הילדים שלו הורידו אותו מחבל התלייה. הצלקות עדיין חרוטות בנפש הילדים, שהפעוט שבהם תינוק בן חודשים ספורים.

משפחת ורמיאס מאופקים. האב תלה עצמו

הסיפור הקשה הביא אפילו את שר הבינוי והשיכון הרצוג ומנכ"ל עמיגור לפני שבועות אחדים לאופקים, כדי לחנוך למשפחה בית חדש שאותו שפצו מתנדבים וחברי ארגונים חברתיים, כדי שתמצא להם קורת גג ראויה. אז קירות מסוידים יש, אבל המקרר של ורמיאס עדיין ריק. אם המשפחה, שטורחת מזריחה עד שקיעה, מצביעה בכאב על הפריזר, בו רק שקית כבד עוף אחת, חצי קילוגרם של בשר, אותה הביא לה יעקב אתמול.

"אם לא יעקב כהן – אין מה לאכול בבית", היא מספרת בשפתה, כי עברית היא לא יודעת. בנה בן ה-16, אברהם, מתרגם. האח החייל סלומון נמצא בצבא. מתחשבים בו בעקבות הטרגדיה, ועכשיו הוא מבקש להשתחרר, כדי לעבוד ולדאוג לפרנסת הבית. אבל בינתיים זה עוד לא קורה והאם מסתכלת על יעקב כהן כעל פיה טובה. "כל יום אני פה. צריך לדאוג כל יום לאוכל של היום ולמוצרים הבסיסיים ביותר, כולל סבון, שמפו וטיטולים לתינוק החולה מאוד שלה", הוא אומר ורומז לי להסתכל אל תוך ארונות המטבח של הבית המתהדר בלובנו, העומדים מבוישים, ריקים מכול וכול. "אני לא חושבת עוד על ליל הסדר", היא אומרת.

"אם אין יעקב, אין לי אוכל"

הטנדר של המלאך עושה פרסה וחוזר אל המחסן של יעקב, מבנה ישן נושן מעל צומת רחובות מרכזי בעיר, בו פוסעת ס' בת ה-40, גרושה ואם לחמישה, עם ביתה ח' בת ה-15. "יעקב מה נשמע נשמה שלי?" היא שואלת דרך החלון הפתוח. יעקב אינו מבזבז זמן: "בואי, תיכנסי אלי, אני צריך עזרה שלך לסדר דברים לקראת יום רביעי". ס' נענית בחיוך גדול ובאהבה. "הוא עוזר לי – אני עוזרת לו", היא מסבירה. "כל מה שהייתי צריכה, תמיד הוא נתן לי. פעם הייתי מתביישת. היום אני כבר לו. אין מה לעשות – אם אין יעקב כהן, אין לי אוכל".

ס' מגדלת חמישה ילדים לבדה, הגדולה בת 23 והקטן, תלמיד כיתה ה', בן 10. 2,400 שקל מזונות היא מקבלת מגרושה ועוד 2,500 שקלים דמי אבטלה,

 שעוד מעט יגמרו. היא מפרנסת בת אחת, בת 20, עתודאית של צה"ל הלומדת במוסד אקדמי בבאר-שבע. "היו פעם ימים טובים, הייתה עבודה. היום אין עבודה למרות שאני מחפשת בנרות. לא מצאתי עוד אף אחד שמוכן לקחת אותי, עם הניסיון המקצועי שרכשתי בטיפול בילדים חוסים, בתנאים של אימא חד הורית. אין לי ברירה ולמרות הבושה, אני באה עם הרבה מאוד תושבים למחסן של יעקב. אם אני לא לוקחת פה – אין לי איך לדאוג לילדים שלי. הבושה כואבת – אבל הרעב עוד יותר".

מחוץ למחסן ניצבת ערימת בגדים ישנים, שיצאו מארונות תושבי אופקים שעוד יש להם קצת, והונחו בפתח. בפנים סדור הר של מצות, מוכן לחלוקה. בחדר אחר יש ערימות של אורז, סוכר, אטריות וקופסאות שימורים. בשני מקררים ביתיים ישנים נושנים שהתקבלו כתרומה, יש עוד קצת בשר ודגים למקרי חירום דחופים, כי האספקה של החג עוד לא הגיעה. ביום רביעי וחמישי שלפני החג תהיה החלוקה הגדולה. עד אז יגיעו מאות הקילוגרמים של הבשר והדגים שהמלאך יעקב מקבל ממפעלים גדולים, באמצעות כספם של נדבנים עלומי שם. הם נותנים את הצ'קים ויעקוב מקבל את הבשר והדגים עבור עניי עירו.

איך הפך יעקב כהן למלאך של עניי אופקים? הוא בכלל מאמן כדורגל במקצועו. רעייתו המורה מסייעת בפרנסת המשפחה. בין אימון לאימון, הוא מוציא את המשרוקית מהפה, רץ לטנדר ומחפש עוד מקור אחד למזון ומוצרי יסוד למשפחות הנזקקות. "מה אני אגיד לך", הוא אומר בעוד סוף יום ארוך מדי, "לא קל להכין ליל סדר ל-500 משפחות. שאלוהים ייתן לי כוח לתת לכולם חיוך בערב הפסח הזה לכל מי שצריך כאן באופקים".

"ושלא תבין לא נכון. אני לא מדבר על ליל הסדר דווקא. אני מדבר על היום-יום, על המציאות של האנשים האלה כל יום ויום. זה המצב. אדוני שר האוצר, אם תקרא את הדברים האלה, אני מזמין אותך שתבוא אלינו לאופקים. אולי כך תדע באמת באיזה מדינה אתה חי".

"את התוצאות נראה כבר בפסח הבא"

בעקבות פרסום הכתבה, ביקש יועץ התקשורת של שר האוצר, אמיר גילת, לשלוח באמצעות ynet מכתב תגובה ליעקב כהן:

"יעקב, חג שמח. שר האוצר, בניגוד לקביעתך שהוא חי על כוכב אחר, דווקא מסייר הרבה בשטח. הוא יגיע גם לאופקים. רק השבוע הוא גם היה בבאר שבע והציג בפני פרנסי העיר את תכניותיו לפיתוח הנגב, בהיקף של מיליארדי שקלים: העתקת בסיסי צה"ל לנגב, הקמת פארק מדע, פיתוח מיזמי ענק של תיירות הם רק חלק מהמנופים שיצרו אלפי מקורות תעסוקה לתושבי האזור.

אלו הן רק חלק מהתכניות לטווח הארוך, אך אותך- כמו את תושבי אופקים- מענין ודאי יותר ההווה. ובכן, המדיניות הכלכלית של שר האוצר כבר הביאה תוך שנתיים להורדת האבטלה, עודדה את הצמיחה ממינוס לפלוס, העלתה את השכר הממוצע ב-3.5% והעבירה כ-100 אלף ישראלים מאבטלה לעבודה. זוהי המדיניות החברתית האמיתית.

התוצאות, יעקב, כבר נראות בשטח. בכך מודים גם מבקריו הגדולים ביותר של שר האוצר. מדינת ישראל הייתה לפני שנתיים על סף קריסה. אלמלא יושמה התכנית הכלכלית הייתה הממשלה נאלצת להכריז על צעדי חירום כגון סגירת משרדיה מספר ימים בשבוע. הכסף היה נגמר. מערך הרווחה כולו היה מתמוטט.

התכנית הכלכלית משולה לניתוח חירום שעברה המדינה. אנו נמצאים עתה בשלבים האחרונים של הניתוח הזה. הפצע עדיין כואב, אך בסופו של דבר תהפוך הכלכלה הישראלית שנכנסה לניתוח חולה וגוססת לבריאה וצומחת.

התוצאות הראשונות של הניתוח כבר מורגשות, כאמור, בשטח. בהדרגה הן יחלחלו לכל רחבי הארץ. מדיניותו של שר האוצר, שמפרידה בין מי שיכול לעבוד לבין מי שאינו יכול לעבוד, תאפשר הפניית תקציבים רבים לטובת הנזקקים האמיתיים, לא המדומים. רק אם נדרוש ממי שיכול לעבוד לצאת לעבוד, נוכל לעזור למי שאינו יכול. את התוצאות, יעקב, תוכל לראות כבר בפסח הבא".