שלום זינגר: לא רק החבר של נאוה ברק
מי שהיה מנכ"ל הבנק הבינלאומי ומנכ”ל משרד האוצר, לא יכול לסבול שמזהים אותו כחבר של אשת ראש הממשלה לשעבר. "אני די סובל עכשיו, למה זה כל-כך מעניין אנשים?", הוא תוהה הרבה; יותר נוח לו לדבר על תפקידו הנוכחי, המנהל המיוחד של קרן הפנסיה קג"מ
היו ימים שבהם כתבו עליו בעיתונים כל יום. כולם ידעו מי הוא. כשהיה מנכ"ל הבנק הבינלאומי, סיפרו שוב ושוב איך התחיל כטלר בבנק והגיע לכיסא המנכ"ל. אחרי זה כיהן כמנכ"ל משרד האוצר. אחר כך היו גם כתבות לא מחמיאות, בעיקר על פעילותה של חברת ההשקעות שהקים, זינגר-ברנע. עולם העסקים לא תמיד האיר לו פנים.
ואז, הוא נעלם מהעין הציבורית. כמו שקורה כמעט לכולם: כמה שנים אתה ממלא תפקידים ציבוריים, מתוקשרים, עד שפתאום חולפת תהילת עולם ומישהו אחר מקבל את הכותרות. שלום זינגר לא חריג במובן הזה.
אלא שלפני כמה חודשים, זינגר חזר לפתע להתארח, באופן קבוע, בעיתונות. הפעם, פחות במדורי כלכלה ויותר בטורי הרכילות. ככה זה כשאתה החבר הצמוד של נאוה ברק - אשתו לשעבר של ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק. ככה זה בביצה הצפופה שלנו.
אנחנו נפגשים בבית קפה ידוע ברמת-השרון. מלווים אותנו הרבה מבטים ולחשושים. זינגר לא מרוצה. גם אם אהב תחילה את תשומת הלב וגם אם לא, נראה שהיום לא נוח לו עם מעמד "החבר של נאוה". "אני לא אוהב את זה", הוא אומר.
"אני אוהב לשמור את חיי הפרטיים בשקט. אני די סובל עכשיו, אבל בסדר - ברור לי שזו תקופה וירדו מזה. אחרי הכל, למה זה כל-כך מעניין אנשים?".
על יחסיו עם נאוה ברק זינגר לא מוכן לומר מלה, והוא מבהיר זאת מראש. מי שהיה מנכ"ל בנק ומנכ"ל משרד האוצר לא מוכן שיזכרו אותו בתור "החבר של". הוא לא אומר זאת מפורשות, אבל הדבר הזה ניכר בכל תנועה, בכל משפט.
"הגעתי לטופ בגיל צעיר"
אפשר להבין מדוע זינגר מתקומם, אפילו נעלב, כשאיזה כתב צעיר במקומון מתקשר לברר מי זה החבר של נאוה ברק. זה אולי דינו של מי שהיה מנכ"ל בנק כבר בגיל 39 ומנכ"ל משרד האוצר בגיל 44. בגיל 58, הדור הצעיר כבר לא מכיר אותו.
כשבוחנים את הקריירה של זינגר, בהחלט אפשר להתפעל מהדרך שעשה הנער שנולד בפולין וגדל בקרית חיים. אפשר להתרשם מהתפקידים הבכירים שמילא, מהקשרים שיצר ומההתברגות שלו לאליטה העסקית. זינגר כיהן כמנכ”ל הבינלאומי במשך 5 שנים, עד שב-1991 קנו האחים ספרא את הבנק והחליטו, יחד עם יו"ר הבינלאומי באותם ימים, עו"ד יגאל ארנון, למנות תחתיו את הכוכב המבטיח החדש דאז, שלמה פיוטרקובסקי.
זינגר מספר שהתפקיד הבא שלו, מנכ”ל משרד האוצר, הוצע לו כמעט מיד. "שר האוצר דאז, יצחק מודעי ז"ל, התקשר והציע לי להיות מנכ"ל משרד האוצר של ישראל. זו היתה סגירת מעגל עבורי, ונעניתי מיד. יום אחד הייתי מנכ"ל הבנק הבינלאומי וביום שלמחרת הייתי מנכ"ל משרד האוצר".
אחרי שנתיים באוצר עבר זינגר למגזר הפרטי והקים את זינגר-ברנע יחד עם פרופ' אמיר ברנע. העשור האחרון, בשוק הפרטי, לא היה קל עבורו. היו עליות ומורדות, אבל בסך הכל, זינגר-ברנע לא הפכה ללהיט, בלשון המעטה - אם בשל עיתוי לא מוצלח ועקב מצב השוק ואם בשל סיבות אחרות. היום הוא ממשיך להיות בעל מניות, אבל לא ממש פעיל בחברה.
התפקיד הבא של זינגר, שאיפשר לו להתנתק מזינגר-ברנע המדשדשת, היה סגן יור אלביט הדמיה והאחראי על תיק ההשקעות הפיננסי בחברה שבשליטת איש העסקים מוטי זיסר. עד שבסוף 2003 הוא מונה על-ידי משרד האוצר לתפקידו הנוכחי - המנהל המיוחד של קרן הפנסיה קג"מ (קרן גמלאות מרכזית), בעקבות הרפורמה בקרנות הפנסיה.
נדמה שזה היה בדיוק האתגר שהזדקק לו. כסף לא חסר לו לאחר הפיצויים, הבונוסים ורמות השכר הגבוהות שמהן נהנה כמנכ"ל הבינלאומי וכסגן יו"ר אלביט הדמיה. עכשיו קיבל הזדמנות למלא תפקיד משמעותי, שבו הוא יכול לחולל שינוי. סוג של שליחות.
זינגר מודל 2005 הוא איש עסוק מאוד. הרפורמה בקרנות הפנסיה נחשבת לאחד המהלכים החשובים שביצע משרד האוצר בשנים האחרונות. מדובר בלמעלה ממיליון מבוטחים, אנשים שעבדו קשה, יומיום, והפרישו משכרם לקרן פנסיה שהבטיחה את אמצעי מחייתם כשיגיעו לגיל הפרישה. אלא שהמצב האקטוארי של הקרנות - גירעון של 110 מיליארד שקל - היה כזה שלא היה מאפשר להם לקבל פנסיה. עוד כישלון ניהולי של ההסתדרות.
משרד האוצר החליט להציל את הקרנות על-ידי העברת כ-80 מיליארד שקל מתקציב המדינה ומינוי מנהלים מיוחדים, במטרה להבריא את הקרנות. בנוסף, החליט האוצר להפסיק את הנפקת האג"ח המיועדות )שאינן נסחרות בבורסה ומיועדות לאפשר לקרנות הפנסיה השקעה בתשואה מובטחת( ולשלוח את הקרנות לשוק הפתוח.
כמנהל מיוחד יש לזינגר את כל הסמכויות של מנכ"ל, יו"ר ואף של הדירקטוריון עצמו. מעל המנהלים המיוחדים של הקרנות פעלה כגוף מפקח ועדת מינהלה ציבורית, בראשות השופט בדימוס ישי לויט.
קג"מ היא אחת מ-3 קרנות הפנסיה הוותיקות הגדולות, עם היקף נכסים מנוהל של כ-15 מיליארד שקל. זינגר נמצא בתפקיד כמעט שנתיים. אלה היו שנתיים סוערות עם הרבה שביתות, מאבקים עם ההסתדרות, הפגנות, אך בשורה התחתונה - גם עם מהפיכה של ממש. זינגר עמד בחזית ועשה עבודה שקטה אך יסודית. הוא ניהל את ההשקעות של כספי הקרן, כמו שניהל את כספיו של מוטי זיסר באלביט הדמיה. הוא איש שוק הון. הוא יודע את העבודה. ב-2004 השיג תשואה שנתית של 10.5% ובכך הפך את קג"מ לאחת מ-3 הקרנות המצליחות בכל התעשייה.
למרות זאת, ניהול מיוחד של קרן פנסיה, גדולה ככל שתהיה, הוא במידה רבה תפקיד כפוי טובה. השכר נמוך, המשרד אפרורי ומזכיר את משרדי החברות ההסתדרותיות של פעם. הציבור אמנם רוצה לקבל את הפנסיה שלו בבוא העת, אבל הציבור לא כל-כך מתעניין בפרטים הפיננסיים ובמאבקים עם ההסתדרות. ניהול קרן פנסיה הוא מסוג הנושאים
ה"אפורים", שלא זוכים לבולטות בעיתונות. מנהלי הקרנות עושים עבודה קשה, בלי הרבה רעש בתקשורת ובשכר זעום. אבל הצלחה בתפקיד מביאה כבוד במקומות הנכונים.
זינגר רואה במילוי התפקיד סוג של ציונות. "זה כמו שירות מילואים", הוא אומר. "אני יכול להרשות לעצמי מדי פעם לעשות תפקידים של שליחות, אתגר מקצועי והקמת תשתיות לשנים רבות. הגעתי לטופ וסגרתי את הקריירה הפורמלית שלי בגיל צעיר יחסית. הניהול של קג"מ, הצלתה והשוואת התנאים לכל המבוטחים, בלי אפליות, נותן לי סיפוק רב. מה כבר נשאר לנו בקריירה, אם לא סיפוק?".
יש שאומרים שזינגר הוא גם איש עם מזל. בכל פעם שנדמה כי הוא נעלם, הוא מופיע בתפקיד ממלכתי בכיר, או כפי שהוא מכנה את התפקידים האלה - שליחויות של עבודה קשה בשכר נמוך. גם בתפקיד מנכ”ל האוצר הוא ראה סוג של "שליחות". הוא אומר שהתפקיד עלה לו כחצי מיליון דולר מכיסו, ורומז שהשכר שקיבל כמנכ”ל האוצר לא היה יכול לקיים את רמת החיים שלה הורגל. לא שצריך היה לדאוג לו - הוא הגיע מרופד היטב בכספים שקיבל מהאחים ספרא בבנק, אך השכר הנמוך הביא אותו להחלטה שלא למלא תפקידים "שליחותיים" כאלה יותר משנתיים.
אגב, גם בקג"מ הוא סוגר בקרוב שנתיים, ולמרות שעדיין אין דיבורים על פרישה, זו נראית אפשרות סבירה.
"אני זאב בודד"
למרות שמילא תפקידים רבי יוקרה במשך השנים, נותר זינגר איש עסקים שנוי במחלוקת ברמה האישית. כולם מכירים אותו בברנז'ת העסקים, אך הוא לא ממש מחובר לאף אחד. הוא תמיד נמצא שם, אך הוא גם קצת שנוי במחלוקת. יש משהו קצת ארוגנטי בהתנהלות שלו. לא כולם מתחברים לזה.
הסיפור הבא יכול להסביר את הדימוי השחצני שדבק בו. כשזינגר הגיע בגיל 21 לראיון אצל מנהל כוח אדם בבנק הבינלאומי בחיפה, נשאל לגבי שאיפותיו המקצועיות. הוא עמד מולו והצהיר שהוא מתכוון להיות מנכ"ל הבנק. יש שהיו רואים בכך חוצפה או יהירות, יש שהיו רואים בכך שאפתנות. בכל מקרה, בגיל 21 זה עוד נכנס לקטגוריה של "חינני". בגיל 58, הערות מסוג זה לא תמיד מתקבלות יפה.
ברגע של גילוי לב נדיר, מנסה זינגר להסביר למה למרות הרקורד שלו, הוא לא נמנה עם האייקונים העסקיים שזוכים לפרגון נצחי. "אני לא יודע למה יש לי דימוי כזה. לא נכשלתי באף תפקיד שעשיתי. יש תוצאות, עובדות ומספרים לכל מה שאני אומר. הייתי מנהל סניף מצטיין. מנהל אזור מצטיין. הגעתי לאן שהגעתי והצלחתי גם שם.
"חברת זינגר-ברנע היא המקום היחיד שבו היו עליות ומורדות. אני מודה שזו לא היתה הצלחה גדולה לאורך כל התקופות, אבל שוק ההון בוגדני ואי אפשר תמיד לסמוך עליו. בתי השקעות צריכים להיבחן תמיד מול התקופה שבה פעלו. מי שמקים היום בית השקעות, יכול רק להצליח".
בכל זאת, למרות ההצלחות שלך, גם אתה אומר שלעתים הדימוי שלך שונה מזה של מצליחן, כוכב. למה?
"אנשים לא אוהבים לפרגן. אני זאב בודד ששועט קדימה. ללא יחצ"נים, לא שייך לקליקות, עושה את העבודה בשקט. אני לא ממש איש של קוקטיילים ואירועים נוצצים. אני הולך כי זה חלק מהעבודה".
מכל התפקידים שמילאת במשך השנים, איזה היה האהוב עליך ביותר?
"מנהל סניף. הכי אהבתי את התפקיד הזה והכי נהניתי בו. אהבתי נורא את הקשר הישיר לאנשים, ללקוחות".
איך הרגשת כשצדיק בינו, מי שהיה כמוך מנכ”ל הבנק הבינלאומי, רכש את הבנק? היתה איזו צביטה בלב שזה לא אתה?
"בכלל לא. מאוד שמחתי בשבילו. בכל שנותיי בבינלאומי עבדתי מאוד צמוד אליו. זה דבר גדול שהוא חוזר כבעלי הבנק. אני בטוח שזה גם טוב לבנק, מפני שבינו אינו רק בעלים של בנק אלא גם בנקאי ברמה גבוהה בזכות עצמו. בשבילו, הבנק הוא לא הרפתקה עסקית, אלא דרך חיים".
היית בעבר אורח קבוע בדירוגי מקבלי השכר הגבוה במשק. מה אתה חושב על רמות השכר היום בבנקים?
"זה מצחיק אותי. איך שהדברים השתנו עם כניסתם של בעלי בית פרטיים לבנקים. איפה המשכורות היום ואיפה הן היו? בכל מקרה, עיני לא צרה בהם ואני גם חושב שזה נכון כלכלית. אני בעד כלכלה חופשית ולכן צריך לתת לשוק להתנהל. עם זאת, ייתכן שהיה צריך לקבוע איזשהו מנגנון של תקרה".
כיסא קבוע ביד-אליהו
מעבר לתפקידים היוקרתיים שמילא במשך השנים, זינגר מעורב בשורה של פעילויות ותחומים, החל מפעילות התנדבותית ועד למגרשי הספורט. בישראל, כמו בישראל, מעורבות בספורט מסייעת גם היא ליצירת קשרים והיכרויות ופותחת דלתות עסקיות. זינגר הוא אוהד של מכבי תל-אביב, יש לו מושב קבוע ביד אליהו (היום היכל נוקיה) כבר 25 שנה והוא לא מפספס אף משחק. לפעמים הוא גם נוסע עם הקבוצה לחו"ל. "בנפשי אני מכביסט מילדות", הוא מצהיר, "אך כשעברתי לתל-אביב התחברתי סופית. היום אני צהוב. אחד האוהדים השרופים".
זינגר גם היה ממובילי הניסיון לרכוש את מכבי תל-אביב בכדורגל לפני עידן לוני הרציקוביץ'. יחד עם חברים, בעיקר דיוויד פדרמן (מבעלי קבוצת הכדורסל), הוא ארגן קבוצה של אנשי עסקים שכללה את יולי עופר, מוזי ורטהיים, מיכאל שטראוס ואחרים. חשבו שאולי יש סיכוי להרוויח מספורט, כמו בחו"ל. 10 איש היו אמורים לשים 2 מיליון דולר כל אחד - סכום שגם אם היה יורד לטמיון, לא היה ממוטט אף אחד מהם. בתמימותם הם האמינו שיש סיכוי שיצליחו. העניין לא יצא לפועל, והרציקוביץ' הוכיח מאז כי הם רק הרוויחו מכך - גם כסף, גם עוגמת נפש.
פעילות התנדבותית היא נושא שמעורר כבוד והערכה, וגם בכך פעיל זינגר. כיו"ר אגודת אקי"ם הוא נמצא כל הזמן בעניינים. אתה מתעייף לפעמים? אני שואלת. "לעולם לא. אני צעיר נצחי", הוא משיב, בנימה קצת ארוגנטית, שלא פעם מאפיינת את סגנון הדיבור שלו.
בכלל, נדמה שזינגר תמיד שם, ידו בכל: כשעיתון "דבר" המיתולוגי עמד בפני קריסה, היה זה זינגר שנקרא לנסות להצילו יחד עם קבוצת משקיעים. כבר היתה תוכנית, היה פורמט של עיתון ערב, עם שם חדש ("דבר הערב") ועורך (רון בן-ישי). ברגע האחרון התפוצץ המו"מ עם ההסתדרות.
בנושאים פוליטיים, אגב, זינגר אף פעם לא התבטא. למרות שהיה מינוי של מודעי ז"ל, הוא טוען כי לעולם יהיה מקצועי לחלוטין בכל תפקידיו, ללא זיהוי פוליטי. כל מה שאפשר לדלות עליו בעניין זה נגזר מרשימות התרומות למפלגות, המחויבות לדווח על תרומות של למעלה מ-1,500 שקל. ב-2001 הוא תרם 10,000 אלף שקל לאריק שרון, כשהתמודד על ראשות הממשלה.
חשבת פעם להצטרף לפוליטיקה?
"גיששו אצלי, אבל איך שהפוליטיקה נראית בארץ, לא מצאתי טעם".
זינגר מחמיא לשר האוצר הנוכחי, בנימין נתניהו. "לפני כמה ימים האוצר חגג שנתיים לתוכנית ההבראה הכלכלית", הוא מזכיר. "לאנשים יש זיכרון קצר. רק לפני שנתיים, שנתיים וחצי, המשק עמד בפני קריסה, והיה חשש לקיומן של הרבה חברות, גם ידועות. הרבה מנהלים שנחשבו לנוצצים במשק הישראלי, והיו יקירי המערכת הבנקאית במשך הרבה שנים, נרדפו באותה תקופה על-ידי מנהלי המחלקות בבנקים, שביקשו מהם לפרוע הלוואות".
זינגר מזכיר עוד כיצד באותה תקופה, הישראלים העבירו כספים לחו"ל בהיקפים אדירים, מתוך חשש מפני קריסות פיננסיות בישראל. לדעתו, התפאורה שליוותה את תוכנית ההבראה היתה מדהימה - הערבויות האמריקניות, הפלישה האמריקנית לעיראק ושיפור הכלכלה העולמית. אבל להערכתו, התוכנית של שר האוצר, בנימין נתניהו, היתה "טובה מאוד".
זינגר אופטימי לגבי עתיד המשק בכלל, ושוק ההון בפרט. "המומנטום מאוד חיובי, אם כי עדיין צריכים להיות זהירים לגבי העתיד", הוא אומר. עוד הוא מציין את הבעייתיות הגדולה שמעוררים הפערים ההולכים וגדלים בין השכבות העשירים לבין השכבות החלשות באוכלוסייה. "ככלכלן, אני סבור שנושא קשה זה יסתדר בעתיד. האוכלוסיות החלשות יקחו חלק בעוגה, בפאזה יותר מאוחרת, כי באופן טבעי צריכה להגיע קודם צמיחה".
לפנייה לכתב/ת 
זינגר עם נאוה ברק, החברה הפרטית
צילום: רפי דלויה
יצחק מודעי ז"ל. מינה אותו למנכ"ל
צילום: לע"מ
מומלצים
