שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מופע האימים של רוקי אריקסון

    אוסף חדש מלקט את המיטב מהקריירה המפוזרת והמשונה של כוכב הרוק המטורף, הנשכח והמדהים

    קחו את החדשנות של דילן, הרגישות של ניל יאנג, העוצמה של מיק ג'אגר, הטירוף של סיד וישס, הכשרון של ג'ון לנון והחיבה לסמים של ג'רי גרסייה - ערבבו אותם ביחד. מה קיבלתם? ובכן, קיבלתם את רוקי אריקסון, הגאון הכי אבוד של הרוק'נרול. האיש שיש לו את הכל, ואין לו כלום. המשורר הכי אמיץ ואמיתי שקם לרוק, והרוק קם עליו לכלותו. 

     

    ותחילה אזהרה, קריאת הכתבה הבאה עשויה לשנות את חייכם. צלילה לעולמו ההזוי והמסויט של אריקסון היא משימה תובענית למדי, שעלולה להוביל למחשכים אפלים וקודרים. מצד שני, אריקסון מציע למי שחובר אליו רגעי יופי צלולים, בהירים ונדירים באיכותם - כאלה שמגיעים רק אחרי שאתה טובל בזוהמה עד שהיא מכסה את ראשך ומציפה אותך, כשמבעדה מנצנצת קרן אור אחת בודדה ומדוייקת.

     

    I Have Always Been Here Before, אוסף חדש וכפול שמסכם את הקריירה של אריקסון, מהווה מקפצה מושלמת לתוך הביצה של חייו. האוסף כולל מבחר נאה ומייצג מכל התקופות השונות והמשונות בקרייירה שלו, ועבר טיפול סאונד שהופך חלק מהקטעים, שהוקלטו באיכות זוועתית, לשמיעים - בפעם הראשונה.

     

    התחבר לגיטרה

     

    איתרע מזלו של אריקסון, והוא נולד ב-1947 בדאלאס, טקסס - אחד המקומות השמרנים ביותר בעולם. כבר בגיל צעיר התחבר אריקסון לגיטרה יותר מאשר למחברת - פרש מלימודיו כנער, והחל בקריירה של מוזיקאי. להקתו הראשונה נקראה The Spades, והיא מיוצגת באוסף בשיר אחד - We Sell Out.

     

    עד מהרה השתלב אריקסון בסצינת המוזיקה האלטרנטיבית שפעלה באוסטין, העיר היחידה בטקסס שהיתה פתוחה לקולות אחרים, ונחשבת עד עצם היום הזה למפלטם של כל הליברלים וארוכי השיער במדינת הכוכב הבודד - במידה רבה בזכות האוניברסיטה המקומית.

     

    לפני כעשר שנים, בעודי משרך את דרכי לעבר קברו של אלביס פרסלי ב"וי'גיל" המפורסם, פגשתי חברי להקת רוק מקומית בשם "נשוויל פוסי". כשסיפרתי להם שהתחנה הבאה במסעי היא יוסטון, הם ציוו עלי שלא להעז להגיע לבירת הנפט, ולהעדיף את אוסטין ("המקום השפוי היחיד במדינה הזו"), ואף ציידו אותי במספר טלפון של חבר מקומי, שיישמח להלין אותי בחוותו. אותה להקה אלמונית, אגב, היתה מועמדת שנה אחר כך ל"גראמי" על אלבום הבכורה שלהם - מה שמוכיח שלמסורת הרוק הדרומי, שלאריקסון יש חלק גדול בייסודה, יש עדיין ביקוש גדול והערכה.

     

    באוסטין הצטרף אריקסון ללהקה שהקים טומי הול, איש מוכשר עד מאוד, מוזר הרבה יותר, וצרכן ל.ס.ד נלהב אפילו עוד יותר. יחד עם חברים נוספים הם ייסדו את ה-13th Floor  Elevators, מהלהקות הנחשבות והמשפיעות ביותר שפעלו אי פעם, אם כי אחת מאותן להקות שהשפעתן לא באה לידי ביטוי בהכרה ציבורית נרחבת, אלא בעיקר בהשפעה על מוזיקאים אחרים. למעשה - ללהקה היה רק חצי-להיט אחד - you're Gonna Miss Me - שכתב במקור אריקסון ללהקתו הקודמת. השיר הגיע למקום ה-56 במצעד הסינגלים האמריקני, וזו הפעם היחידה שאריקסון ביקר שם.

     

    המעליות היו מנביאי המוזיקה הפסיכדלית. הול, הדמות הדומיננטית בהרכב, רצה, כדבריו, לכתוב מוזיקה שתשקף בצורה המדוייקת ביותר את החוויה שבצריכת ל.ס.ד. אלא שבניגוד לקולגות מקליפורניה, המעליות נולדו לתוך מסורת של בלוז, והושפעו מהגרסה הבריטית שהגיעה באותם ימים לארה"ב. הגרסה הדרומית מתוייקת תחת התווית של "גאראג''', על שום מנהגן של הלהקות לנגן עד צאת הלילה במוסכים המקומיים. ההיתוך בין הסגנונות יצר את הסגנון הייחודי והקשה לעיכול של הלהקה. מי שיצא לו להיות בהופעה חיה שלה, טוען שמדובר בחוויה בלתי ניתנת לשחזור. מכיוון שאלבומיה המעטים הוקלטו באיכות מחפירה, לא נותר אלא להסכים עם הטענה, ובכל זאת - גם כך אי אפשר שלא להתפעם מהגאוניות של ההרכב החד-פעמי הזה, שהמוזיקה שיצר השפיעה על מאות הרכבים אחרים.  

     

    ההרכב לא החזיק מעמד יותר מדי וכעבור שנים אחדות התפרק. השלטונות בטקסס לא חיבבו במיוחד את הצעירים ארוכי השיער ומנהגי ההרס העצמי שלהם. אחרי שורת התקלויות עם החוק הוצבה ב-69' בפני אריקסון הברירה - להיכנס לכלא, או להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי. אריקסון עשה את טעות חייו ובחר באופציה השניה. הטיפול הרפואי בחולי נפש בטקסס של אותם ימים לא היה מתקדם במיוחד - ושלוש וחצי השנים שבילה אריקסון במוסד הסגור שברו את רוחו. אריקסון עבר טיפולים קשים, והוא מעולם לא שב לעצמו.

     

    כשהשתחרר אריקסון הוא היה חסר ישע למדי, ומצא את עצמו נתון לחסדי חברים מפוקפקים ואמרגנים תאבי בצע. בסופו של דבר הוא הצליח להקים לעצמו הרכב חדש בשם ה-Aliiens וחזר להקלטות אם כי בצורה לא סדירה. הגאוניות של אריקסון לא נפגמה כהוא זה, והשירים שכתב בתקופה הזו הם הטובים ביותר שלו לטעמי. במעליות הול היה הדמות הדומיננטית, ולמרות שאריקסון תרם ללהקה את הנוכחות והכריזמה האדירים שלו, כשהוא עמד במרכז - עולמו הפנימי והעשיר זכה לביטוי טוב יותר. וחוץ מזה, להול היה מנהג משונה לנגן בכלי מוזר בשם ג'אג - שיצר סאונד תמהוני לחלוטין לשירי המעליות, שמצליח להתיש אפילו את האוהבים המושבעים ביותר שלהם.

     

    מפלצות וזוועות אחרים

     

    בשנות השבעים אריקסון הרבה לשיר על שדים, מפלצות וזוועות אחרות - וכתב כמה מהשירים הנפלאים ביותר שאני מכיר - ובראשם Stand For The Fire demon, אחת מפיסות הרוקנ'רול הכי משובחות ועוצמתיות שקיימות.

     

    מבחינה מסחרית, אריקסון היה כשלון מוחלט. למעשה, הוא מעולם לא ראה שום תמורה מכל ההקלטות שלו, ופעם אחר פעם נפל קורבן למעשי הונאה של נוכלים שניצלו את הגאונות, התמימות וחוסר האונים שלו. בחלקים גדולים מחייו הוא התקיים רק בזכות תמיכה סוציאלית זעומה. קהל מעריצים קטן ואדוק המשיך לעקוב אחריו, אבל אריקסון נשאר בשולי שוליה של תעשיית המוזיקה, כשמדי פעם מגיחים חומרים חדשים ומצויינים שלו, רק כדי להיבלע בתהום אי ההכרה הציבורית.

     

    תפנית מסויימת הגיעה ב-1990, כאשר הוקלט אוסף מחווה לכבודו, במטרה לסייע לו. שמות גדולים כמו אר.אי.אם, פריימל סקרים וזי.זי.טופ גויסו למשימה. התוצאה היתה אלבום נפלא - "Where The Piramid Meets The Eye", אחד מאלבומי המחווה המוצלחים ביותר שנעשו אי פעם. האמנים המשתתפים באלבום ניגשו לשירים מתוך אהבת אמת ומתוך הכרה בגאונות של אריקסון, והאלבום הצליח להפיץ את שמו בקרב אוהבי הלהקות הללו.

     

    למרבה הצער, ההכרה הציבורית הגדלה לא ממש סייעה לאריקסון. בתחילת הניינטיז הוא עוד ניהל חיים סבירים, הקליט והופיע פה ושם, אבל לאט לאט הוא הידרדר. בשלב מסויים הוא פיתח אובססיה לגניבת דברי דואר משכניו, והואשם בעבירות פדרליות בבית המשפט האמריקני. המפנה האמיתי בחייו הגיע רק כשאחיו למחצה לקח עליו חסות מלאה, והציל אותו מבילוי במוסדות שונים. תחת אחיו ובעזרת הטיפול הרפואי המתקדם במחלות נפש הצליח אריקסון לחזור לעצמו בתחילת המילניום, להופיע בציבור מדי פעם ואפילו לזמר קלות. במסגרת מאמציו התגייס האח להפקת אלבום האוסף הנוכחי, כדי לסייע לאחיו לקבל סוף סוף משהו מפרי עמל כשרונו העצום.

     

    האוסף נותן תמונה כמעט שלמה מהקריירה של אריקסון, אם כי חסרים בו מספר פנינים, למשל "i Walked With a Zombie". אריקסון מתגלה בו כמי שמעולם לא התפשר ולו בקמצוץ על האמת הפנימית והמטורפת שלו. זה אולי עלה לו בהתעלמות גורפת מצד התעשייה, אבל זה הפך את האמנות שלו לניצחית ומנצחת. כמו שאריקסון שר: "If you have ghosts, then you have everything".

      

     

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת האלבום
    שירים מכל הקריירה
    עטיפת האלבום
    לאתר ההטבות
    מומלצים