עובדים אחרי שהעבודה נגמרת

חול המועד פסח. בביצה מיישרים קו עם המשק ועוברים פורמאלית לימים מקוצרים. השעה 14:00, אני מביטה סביבי - אבל איש לא קם מהכסא, כולל אנוכי. פנייה נרגשת אל הצוות נוסח: "קדימה צאו הביתה, תיהנו מהחג", זוכה להנהוני הסכמה אדישים.

חולפת שעה, ואיש מאיתנו עדיין לא התרומם ממושבו. תהיתי אם דברים דחופים או משברים של הרגע האחרון (דבק מגע לכסא?) הם אלו המפריעים ליציאת מצרים שלנו. הסתבר שלא. כידוע, גמילה היא תהליך ארוך ומייגע. וכך, רק אחרי פינוי בכוח, "הואיל בטובו" הצוות, וגם אנוכי, ליהנות מימים מקוצרים ולצאת הביתה שעה קודם.

"תסמונת מחלת הפנאי", אחד הסימפטומים המרכזיים של התמכרות לעבודה, הפך מזמן לנחלה קבועה בענף הזוהר. אלו לא רק שעות העבודה המרובות (והפגישה היומית עם המנקים במשרד) שהופכות אותנו לפרופיל מייצג של מכורים לעבודה, אלא בעיקר אובדן היכולת להיות בחופשה או לחיות בנחת עם שעות פנאי.

הנה התוודות מעניינת של וורקוהוליסטית מאחד המשרדים- "אני חושבת שכשבועז שרעבי שר "לתת את הנשמה ואת הלב, הוא התכוון לעבודה. וכשמעורבת נשמה איך בכלל אפשר לשים גבול בין 'עבודה' ל-'אחרי עבודה'?" מבטי ההזדהות מסביב הבהירו לי שאנשי פרסום דנים בשמחה בהתמכרות שלהם - "העבודה היא אנחנו"; "לעשות פרסום זה הסם שלנו", ועוד כהנה וכהנה הסברים. מנגנון ההכחשה הפרטי של כולנו יוסיף ויטען: "זה לא אנחנו, כל מי שאי פעם יגע בתחום יתמכר לנצח, הוא נכנס ישר לווריד".

וכמו בכל התמכרות, גם הוורקוהוליזם הביצתי שלנו מלווה בתסמינים פיזיים ("לא יכולה לישון בלילה,כואבת לי הבטן, מחר פרזנטציה") ומתבטא במצבים חברתיים (בזמן שנקשיב בחיוך מלא עניין לסיפורי חברה בקפה מוחנו יקדח: "מעניין אם האולפן העביר כבר את הג'ינגל לרדיו"). בערב, נמצא עצמנו מלהגים בענייני עבודה עם כל מי שמוכן לשמוע (וגם עם מי שלא) ובלילה, במקום לישון, יתקפו אותנו מחשבות על המודעה מחר בעיתון ("יש לוגו, אין לוגו").

קשה להודות , אבל כל הסימפטומים האלו מראים שאנחנו עובדים הרבה אחרי שהעבודה נגמרת (ובמקרה הטוב קצת לפני שאנחנו נגמרים).

ייתכן ששורש הבעיה נעוץ במיתוס מספר אחד בברנז'ה: "מי שיוצא מוקדם הביתה עובד פחות". יכול להיות גם שהוא נעוץ במחשבה ששעות עבודה מוגזמות והתמכרות טוטאלית גם אחריה יהפכו אותנו למצליחנים בתחום. אבל האמת היא שאפשר לעשות את הדברים גם אחרת: בשעות העבודה ניתן בלאו הכי את כל כולנו, ולכן אין סיבה שניקח את זה רחוק מגבולות המשרד. בשעות הפנאי (גם אם נותרות מעטות), אולי כדאי שנכריח עצמנו להתנתק ולהיות נטו עם עצמנו, עם המשפחה וחברים.

אם מכורח המציאות המחשבה הזו נראית ישימה רק בתיאוריה, הפעילו לרגע נורה אדומה עצמית: מה יקרה לנו בעוד עשר שנים (חוץ מלחץ דם ,בעיות עיכול או חלילה התקף לב)? אנחנו פשוט נסתכל אחורה בהתמרמרות ונראה איך במקום לחיות את החיים, עברנו לידם...

לימור זריהן היא מנהלת לקוחות בפרסום קשר ישיר ת"א מקבוצת באומן בר ריבנאי