ניו יורק, הנה אני בא

שלום,

בואו נחזור אחורה לפעם האחרונה שראיתם אותי (כנראה): ה-20 בפברואר, 23:00. כמה דקות קודם לכן זכיתי בתוכנית "השגריר", ובדקות שאחרי ההתרגשות הגדולה העסיקה אותי רק מחשבה אחת: איך לעזאזל אני תופס עכשיו טרמפ הביתה?

צריך אולי להסביר, שעל המטוס המפואר, ששימש כתפאורה בגמר הנוצץ, עליתי רק כעבור 24 שעות. ובינתיים, צריך לחזור לתל-אביב. החברים שהגיעו לעודד בזמן השידור כבר התחפפו באוטובוסים, המצלמות כבו, ובהאנגר הענקי בנתב"ג, שממנו שודר פרק הגמר, נשארו כמה אנשי הפקה, צביקה, מהרטה ואני. וכמו מפליגי הטיטאניק בשעתם, התרוצצנו בנסיון נואש להיחלץ באחת המוניות הבודדות שעוד נותרו בשטח. בסוף הצלחנו.

מה אני זוכר מהשעות שאחרי? לא הרבה. בעיקר המון-המון אקסטזה, וגם קצת שברי תמונות: החברים יוצאים לחגוג במועדון תל-אביבי נחשב, ובפעם הראשונה בחיים הסלקטור גם נותן לי להיכנס; אני קופץ למאפיית אבולעפיה ביפו לרדת על סמבוסק והמוכר הערבי טופח על השכם ואומר – 'רק אתה תייצג את המדינה שלנו בכבוד'; בבוקר אני יורד לקנות עיתון ורואה שתי כותרות מרוחות על השער: אריאל שרון חותם על ההתנתקות, ואיתן שוורץ זוכה ב"השגריר" - ועדיין לא ממש קלטתי שזה קרה.

בימים הבאים זה מתחיל לחלחל: במשך שלושה ימים – ואני לא משקר – הטלפון לא מפסיק לצלצל. עשרות חברים שולחים זרי פרחים (ומשום מה, שולחים אותם לאמא שלי. אני מקבל רק אחד). זרם אדיר של הצעות ממפיקים זריזים שוטף אותי, מפרסומת לחברת סלולר ועד להשתתפות בתחרות לאכילת לחם. לרוב ההצעות אני כמובן מסרב.

ויש גם את התגובות ברחוב: בשביל חלק מהאנשים הפכתי לסוג של אלביס ישראלי – הם לא מבינים איך זה שאני חי קיים ונושם בתל-אביב בזמן שאני אמור בכלל להיות בשדרה החמישית. אחרים (או יותר נכון, אחרות), טורחים לספר לי שבסך הכל אני בחור חביב, אבל "אני אישית העדפתי את צביקה". רוב האנשים, לשמחתי, מפרגנים בטירוף. יותר ממפרגנים. מאמינים שגורל העם היהודי מונח לי על הכתפיים. שאני מגלם את יהודה המכבי של הזמן החדש. ושאוטוטו כל בעיות ההסברה של ישראל ייפתרו, רק תנו לי שנה וכמה הופעות מוצלחות בסי.אן.אן.

אמיתי לגמרי

אני מחייך לכולם, אבל בלב מתחיל להסתמן גם קצת חשש: וואלה, זה כבר לא משחק טלוויזיה אלא אמיתי לגמרי. כי ברגע שהתוכנית הסתיימה, וההייפ התפוגג, מתחילה העבודה האמיתית – והעבודה האמיתית היא יומיומית, וקשה, וממש לא זוהרת. ואחרי הזכייה הגדולה יש פתאום גם אחריות, כי אחרי שכל-כך הרבה אנשים תלו בך תקוות, צריך גם לספק סחורה.

אני נפגש עם ג'ואי לואו המקסים, מי שהולך להיות הבוס שלי בשנה הקרובה, ומבין איזו עבודה קשה מחכה לי. ארגון ההסברה "ישראל שבלב" שבו אעבוד מתמקד בקידום ישראל בארגונים דתיים, בעיתונות, ובעיקר באוניברסיטאות - וכשאני מצטרף אליו לסיבוב קצר בכמה קמפוסים בניו-יורק אני רואה בעצמי עד כמה התדמית שלנו רעה אצל חלק מהאנשים. ובשביל האנשים האלה אני לא איתן המקצוען מהשגריר, אלא עוד בחור ישראלי שמגלם את כל הרוע והאומללות במזרח התיכון.

ויש גם עוד משהו שמחלחל – סוג של צניחת מתח. כי פתאום, אחרי ארבעה חודשים של אדרלנין מטורף, הכל נגמר בבת אחת. ארבעה חודשים של יצריות, תחרות קשה, מירוץ צמוד – תבחרו אתם את המילה – מסתיימים בשידור אחד שאחריו אין מצלמות, אין תמונות בעיתון, אין פרומואים בלתי-פוסקים בטלוויזיה. יש תפקיד שצריך להתכונן אליו.

אבל עד שהתפקיד מתחיל, צריך למכור את האוטו ולהעביר את העציצים ולבטל את הכבלים ולסגור כמה חובות ולהיפרד מכל החברים ולהחליט מה אורזים ואז להיפרד מעוד כמה חברים. ואז עולה פרומו בטלוויזיה ואני רואה שצביקה דויטש הצטרף לתוכנית של גיא פינס, ואז האסימון נופל. זה אמיתי לגמרי, ואוטוטו זה מתחיל. ביי גיא, היי התפוח הגדול.

לפני שבוע בערך הגעתי לתפוח הגדול, ועכשיו שתוכנית המציאות הסתיימה, מתחילה המציאות האמיתית. צריך למצוא תחליף לאוטו ולקנות עציצים ולהתחבר לכבלים ולפתוח חשבון בנק ולחדש קשר עם החברים ולפרוק את המזוודות ואז להרים טלפון לעוד כמה חברים. חוצמזה צריך גם לעבוד, כשהסיפתח הראשון הוא ראיון בתוכנית הבוקר של רשת אן.בי.סי בניו-יורק, ממש רגע לפני שאני צריך להתחיל בעבודה החדשה. (מתברר שגם הם שמעו על "השגריר", ומזמינים אותי לאינטרוויו קצר).

על החוויות האלה ונוספות אני אספר לכם בשבועות הקרובים בטור שאפרסם כאן באתר, ואתם מוזמנים לעקוב. כל הערה, שאלה, טענה או הברקה יתקבלו בברכה, אני אשמח שתגיבו ומקווה שתהנו. ובכל מקרה, אני אעשה הכל כדי לייצג אתכם בכבוד.

שלכם, איתן.