מיהו יהודי וכל זה

שלושה מי יודע, יס סבבה, יום שישי, 13:25

ערוץ יס סבבה הוא לא סביבת המחיה הטבעית שלי, אבל אחרי שדגמתי אותו בערב החג השני, אני תוהה: סביבת המחיה הטבעית של מי הוא נועד להיות, בעצם? ולמה? ולשם מה? והאם לא חבל על הכסף? ועל רצועת השידור?

יש הרבה בלוף בכל עשייה טלוויזיונית והבלוף יאה לה, אבל שקיפותו של הבלוף בסוג הערוץ הזה, ובתוכנית מסוג "שלושה מי יודע" במיוחד היא כה עזה, עד שכל תינוק יפרוץ בבכי למראה. ואם לא יבכה היום, יבכה בעוד שנים אחדות, כאשר יתבהר כי מטען הידע אותו הוא נושא עימו בעקבות חשיפת יתר לתוכניות מסוג זה כולל מושגים כמו "הקונספט של ים סוף" וגם: משה רבנו הוא האיש שתרם הרבה לכל עניין "מיהו יהודי וכל זה".

על מטבעות החוכמה היהודית העתיקים האלה אחראית מן הסתם התסריטאית של התוכנית יחד עם המנחה: פרצוף ישן-חדש, צביקה א, צביקה ג, צביקה ב, לא, סליחה, ד, הלא הוא דויטש, פליט "השגריר", שהתמכר בזמן שיא למצלמות הטלוויזיה, והחליט, כך זה נראה, שמי שלא רצה אותו כשגריר של רצון טוב בארצות-הברית, יקבל אותו כמנחה מאונס המפטפט את עצמו עד זוב תירוש ב"יס סבבה".

וכך, חמוש בכיפה אדומה ושובבנית, על ערימת תלתלים, אוחז בשתי עמידות מוצא (מז'אנר ההסברה הצה"לית), בשתי הבעות פנים בילט-אין ובשתיים מתחלפות ובים של שגיאות מתחילים בלתי נסלחות (לא מסתכל למצלמה כשצריך, מכה על החזה ועל המיקרופון בו-זמנית, שואל שאלות שמקומן לא יכירן אפילו ביום בו התם מקשה את הקושיות) - פרץ צביקה דויטש מחדש לתת התודעה של תת התרבות האנדר ישראלית.

בבקשה, אל תקבלו אותו. תשמעו, יש דבר כזה שקוראים לו מרד צרכנים. אם תתמידו בעקשנותכם, ייתכן שזן הסלבריטיז החדש, המאיים להשתלט על חיינו, ובו מסורבי פריים-טיים כמו שרון איילון, צביקה דויטש, מהרטה, שירלי לילו, עדי כהן ואירית רחמים, יחזרו כולם לגודל המדויק של התהילה שייעד להם הגורל: שניית חשיפה ואז שוב הדמעות על האיפור, החגיגה נגמרת וגו'.

פסח כהלכתו

בכל דור ודור, ערוץ 2, שבת, 15:00

פנינה אמיתית הסתתרה ברצף השידורים של אחרי ארוחת המי יודע כמה של החג. ככה סתם, כאילו כלום, סרט מצוין נעשה בטיימינג מצוין, עם נושא מעולה, תסריט טבעי ובחירה מרתקת של מרואיינים, אבל שובץ לבסוף לשידורי הצהריים של החג. אני מתכוונת לסרטה של רונית וייס, ובו איילת לטוביץ, עידן אלתרמן, שירי ארצי ואיציק כהן, מראיינים את הסבים והסבתות שלהם לכבוד פסח, על הסיפור האישי של עלייתם ארצה.

כמה חן היה בסרט. אפשר לומר שבכל שידורי אמש של ערוץ 2, כולל שרית חדד, כולל הכול, לא התרכז כל כך הרבה טעם כמו בסרט זה, במראיינים עצמם, שכל אחד מהם כוכב בזכות; בקשישים, שלפתע ניתנה להם הזדמנות לדבר על עצמם ולהצדיק כל כך בקלות את הקלישאה כי לכל אדם יש סיפור טוב לספר, רק תן לו. הנאה רבה זומנה לכל מי שצפה בסרט מהאופן שבו המצלמה נסגרת על הראשים המדברים, מהניואנסים של השפה, מהבעות הפנים, מהגנטיקה המשפחתית, מהפשטות המדויקת של מצוות "והגדת לבנך", שקיבלה כאן את פרשנותה החילונית הנכספת.