בובת סמרטוטים

הו-הא מה קרה, יוסף בראל קיבל כתף קרה.יוסף בראל הולך. המנכ"ל שהוריד את רשות השידור על גחונה, האיש שיצר במו ידיו שלושה ענפים אולימפיים חדשים – נפוטיזם, כוחנות ושיקול לא ענייני – הולך הביתה, אם שם יסכימו לקבל אותו.

מה הוא משאיר מאחוריו? אחד יהורם גאון, אחת מיכל זוארץ, אחד אורי דן, כמה פרקי "צימרים" שטרם שודרו, הצדעה לשר האוצר שתשודר ביום העצמאות הקרוב, מחלקת חדשות גוססת, ותקציב שנתי מרהיב של כ-800 מיליון שקל שהולך על המסך העלוב והמתקלף ביותר בישראל. מה הוא לא משאיר מאחוריו? את אמנון אברמוביץ', גלעד עדין, אורלי וילנאי-פדרבוש, אלון בן-דוד, דן מרגלית, אמנון ברקאי, שלומי אלדר, בן שני, רפיק חלבי, יעל חן, חיים ריבלין, צ'יקו מנשה ועוד אנשי מקצוע בולטים – כולם היו ועזבו בתקופתו.

עכשיו מראים לבראל את הדלת. מה זה אומר? מעט מדי. האם יש עוד דרך להפוך את רשות השידור הנוכחית למה ששידור ציבורי יכול להיות? לשידור הוגן, יצירתי, איכותי, מאתגר? לא בטוח. למעשה, די בטוח שלא.

בואו ניזכר: 14 דו"חות ממשלתיים נכתבו עד היום בעניין המשבר ברשות שידור והציעו רפורמות. מה קרה לכל הדו"חות? נקברו. נגנזו בידי הממשלות שהזמינו אותם. ממשלות ישראל לדורותיהן לא באמת רצו רפורמה ברשות השידור. אף שר ממונה על הרשות הרי לא יוותר, בדעה צלולה, על עמדת הכוח המאפשרת לו לשלוט בתדירות הופעותיהם של חבריו ומתנגדיו הפוליטיים על המסך. גם לא אהוד אולמרט. אף שר ממונה לא יתאמץ לחסל את המנגנון המנופח, האבטלה הסמויה, המשכורות המופרזות ופיזור כספי האגרה לרוח, כל עוד יינתן לו ולחבריו האתנן הראוי בזמן מסך. והאתנן ניתן, תמיד. מרצון (כמו אצל בראל) או בכוח.

אני לא רוצה להמטיר גשם על שמחתם של עובדי רשות השידור עם גירושו מהעיר של איוול ג'ו, אבל אולמרט אינו מנסה להיטיב עימם. גם לא איתנו. למעשה, ספק אם יורשו של בראל בתפקיד יהיה שונה ממנו משמעותית; אולי בסגנון, אבל לא במהות. אין דרך מהותית לשנות את התנהלות רשות השידור בטרם תחולץ זו מציפורני הפוליטיקאים, שכן זהו החטא הקדמון: רשות השידור הוקמה – על-פי חוק – כקול שופרו של השלטון הישראלי במלחמתו התעמולתית באויב, המנכ"ל הוא מינוי ישיר של ראש הממשלה, והכל מוכתב פוליטית. רק ראו כיצד תמכה אתמול השרה דליה איציק – מלאת כוונות כרימון רסס – בהמשך כהונתו של בראל, בנימוק לפיו מעולם לא היה לרשות השידור מנכ"ל שהצליח בתפקידו, אז למה להיטפל דווקא אליו.

אתם מבינים שאיציק היא מי שתעדיף כישלון מתמשך, אינסופי, מוצהר, על חשבונכם, רק שלא ייגעו במקורביה. גם בנימין נתניהו לא תמך בהדחת בראל. למה שיתמוך. בראל עמד להצדיע לו ביום העצמאות הקרוב.

זהו סימפטום מייצג לאופן שבו רשות השידור היא לעולם בובת הסמרטוטים של מפלגת השלטון בישראל. לא תהיה לה תקומה בטרם יהיו למישהו האומץ, היושרה והאינטרס הציבורי לסגור את הבאסטה הנוכחית, להעביר חוק רשות שידור מתוקן שיכלול תוכנית התנתקות סבירה מלשכת ראש הממשלה, ורק אז לפתוח מחדש. למרבה האבסורד, יידרש לכך פוליטיקאי. פוליטיקאי אחד הגון מספיק, שטובת השידור הציבורי בישראל חשובה לו יותר מסל טובות ההנאה האישיות בזמן-מסך.

וכן, אולמרט, זה עדיין יכול להיות אתה. בוא תוכיח. נסה אותנו.