הסיפור שלהם

60 שנה חלפו מאז הסתיימה מלחמת העולם השנייה ועד היום נתפשת בתודעה הציבורית השואה כחלק מההיסטוריה הבלעדית של יהדות אירופה. סיפורם של הניצולים הצפון אפריקנים נדחק לשוליים ונבלע בצל הכבד של זכר המיליונים שהושמדו במהלך המלחמה באירופה. הניצולים עצמם התכנסו בשתיקתם.

"שאלה של זמן" נעשתה מתוך רצון לכלול את סיפור השואה הלא מוכר דיו של יהדות צפון אפריקה בתודעה של העם היהודי. הסדרה אינה משווה בין אסונה של יהדות אירופה לבין זה שפקד את יהדות צפון אפריקה, אלא טוענת לחשיבות ההכרה כי לעם היהודי על פזורותיו השונות גורל משותף. בעזרת עשרות עדויות מלמדת הסדרה כי בפועל, השמדתה של הקהילה היהודית בקולוניות שבצפון אפריקה היתה ככל הנראה רק שאלה של זמן, ונמנעה בזכות ניצחון כוחות הברית.

מסע בלתי נתפש

הפרק הראשון בסדרה, בבימויו של מרקו כרמל, מציג את קורותיה של יהדות לוב ואת המסע הבלתי נתפש של יהודיה מטריפולי ועד למחנה הריכוז ברגן בלזן שבחבל סקסוניה שבגרמניה. מייד לאחר כיבוש צרפת על ידי הכוחות הנאצים במאי 1940, החל ממשל וישי להכיל את חוקי הגזע על הקולוניות. בלוב, תוניס ואלג'יר גורשו יהודים ממוסדות החינוך, ממשרות ציבוריות וממוקדי הכוח. בחלק מהמדינות רכושם הוחרם. בלוב, שהיתה באותה התקופה תחת השלטון האיטלקי הפשיסטי, הוכרחו היהודים לפתוח את עסקיהם בשבת. כמו באירופה כך גם בלוב התבקשו ראשי הקהילה להכין רשימות של חבריה על מנת שישמשו מאוחר יותר את הפיקוד הנאצי. יהודים מכל קצוות לוב רוכזו במחנה העבודה בעיר ג'אדו הממוקמת 240 ק"מ דרומית מערבית לטריפולי הבירה.

בניגוד למחנות באירופה בג'אדו, לא התקיימה הפרדה בין נשים, גברים וילדים והצביון המשפחתי נשמר. כמו באירופה כך גם בלוב מונו יהודים לפקח על אחיהם בתוך המחנה. מתוך 2,600 היהודים שנכלאו בג'אדו, 600 מצאו את מותם בשלושת החודשים הראשונים לכליאתם. על פי העדויות, מסתבר שהתכנית להעביר את תושבי המחנה למחנות ההשמדה באירופה סוכלה בשל פריצת מגיפות מדבקות. ובכל זאת, בחודש ינואר של שנת 1942 הועברו מאות יהודים למחנות הסגר באיטליה שם העסיקו אותם בעבודות כפייה וכ-350 מהם נשלחו לברגן בלזן. לא רבים הצליחו לשרוד את התנאים הקשים, אך אלה שכן ניצלו מאוחר יותר על ידי כוחות הברית ובנו להם חיים שניים במולדת הישנה, באנגליה ובצרפת, בארה"ב ובפלסטינה.

הפרק השני שעוסק בגורל המשותף של העם היהודי ביים סרז' אנקרי וחושף את סיפורם של היהודים במרוקו, אלג'יר ובעיקר תוניס. גם פרק זה מתחיל עם כיבוש צרפת על ידי כוחות הרייך ב-14 במאי 1940 והפיכתו של ממשל וישי לגרורה של המשטר הנאצי. יהדות מרוקו, שנחשבה לקהילה הגדולה ביותר בצפון אפריקה ומדינות ערב, מנתה באותה התקופה כ-250 אלף יהודים. באלג'יר מנתה הקהילה 120 אלף יהודים. בכל הקולוניות נשללה אזרחותם הצרפתית של היהודים והם הורחקו ממוקדי השפעה וגורשו ממוסדות החינוך וממקומות העבודה. בנובמבר באותה השנה הבינו כוחות הברית כי על מנת לפלוש לאירופה מדרום ולעצור את צבאו של היטלר, עליהם לכבוש קודם את מדינות צפון אפריקה. בסופו של דבר כבשו האמריקנים את אלג'יר כשהם נעזרים במחתרת היהודית.

בעקבות הכיבוש החליט היטלר לשלוח כוחות לתוניס על מנת שיהדפו את האמריקניים. גם בתוניס סומנה האוכלוסייה היהודית, הופרדה ורכושה הוחרם. היהודים תושבי הבירה היו פטורים מלבישת טלאי צהוב אך בערי הספר הוטלה על חברי הקהילה חובה זו. אלה ואלה נשלחו ברכבות מסע לעבודות כפייה במחנות ריכוז שם עסקו בכל מה שנדרש לצרכי הצבא הגרמני.

במהלך הסרט מובאות עדויות שמוכיחות כי דפוסי ההתנהלות הגרמנית באירופה היו זהים לאלה שהונהגו בקולוניות הצרפתיות, גם עם בצפון אפריקה, בשל הריחוק, היו התנאים במחנות מחמירים הרבה פחות. שאלה שנותרת פתוחה בסרט היא האם גם בתוניס תכננו הנאצים ליישם את הפתרון הסופי. העדויות סותרות אך מחלקן עולה כי הכוחות הגרמניים החלו בבניית משרפות בתוניס, פרט שהיסטוריונים שמרואיינים בסרט, טוענים כי אין לו הוכחות.

"התחיל לחקור"

"נקודת ההתחלה היתה בסיפורי הילדות שהבמאים ספגו בבית", מספר אלן יעקובוביץ' ממפיקי הסדרה, "הם שניהם ילידי תוניס וכשסרז' בגר, הוא גילה שהבית של סבא שלו בתוניס הולאם על ידי הכוחות הנאצים בתקופת המלחמה. זה עניין אותו והוא התחיל לחקור. ביחד עם מרקו כרמל הם גרדו שכבות ותוך כדי מחקר למדו על הכיבוש הנאצי בלוב ובתוניס ועל סבלם של היהודים, על המחתרת היהודית באלג'יר ועל כך שיהודי מרוקו הצילו בפועל יהודים אשכנזים שברחו מן התופת באירופה. הפרויקט נולד מהבמאים וזכה לברכת הדרך של yes, הקרן החדשה לקולנוע וקרן מקור שבלעדיהם הפרויקט המסובך הזה לעולם לא היה קורה".

למה לדעתך לקח לסיפור הזה כל כך הרבה זמן לצאת החוצה?

"תהליך הקליטה בארץ בשנות החמישים היה כל כך קשה ליהדות צפון אפריקה שכל הנושא הזה פשוט הושתק. הקהילה עצמה חשבה שמה שקרה לה במולדת, מתגמד מול הרצח באירופה. זו בעצם הפעם הראשונה שהם נחשפים ופותחים את הפרק הזה. אנחנו מאמינים שצריך לספר את הסיפור, גם אם הם לא סבלו כמו באירופה. תהליך החיסול והשיטה הנאצית הופעלה בכל העולם, המינון אולי שונה אבל הכוונה קיימת".

אתה חושב שההשתקה והשתיקה קשורים לאפליה עדתית?

"זה שבשנות החמישים לא טיפלו ביהדות צפון אפריקה כמו שצריך ושחבלי הקליטה היו מאוד קשים זה ברור. הרחיקו אותם גם מהאתוס הזה ואמרו להם שהם לא חלק ממנו. ברור שיש קשר מכיוון שברגע שאתה אומר לאנשים שזה לא הסיפור שלהם, אתה דוחק אותם החוצה מהמרקם החברתי. הדור הזה, של הניצולים מצפון אפריקה, הולך ומתמעט ורק בשנים האחרונות נעשים פתאום מחקרים בנושא ומתגלים דברים. הזמן עושה את שלו והסיפור חייב להיות מסופר.

הסיפור הזה מאוזכר במחקרים, אבל רוב הישראלים לא מכירים אותו. רצינו להביא את העובדות ולגרום לאנשים להבין מה קרה שם. שני הסרטים פותחים את הדלת לתוך פרק לא מוכר. אנשים עברו סימון, גזל, מחנות ועינויים בלי לדעת שזה מה שקורה להם. חשוב לומר שלא היתה שואה בצפון אפריקה למעט בלוב ששם עברו השמדה. בשאר המקומות היה סבל רב, אבל לא השמדה מאורגנת למרות שהיה ברור שזה הכיוון. התהליך היה ברור. הבמאים רצו לתת לאנשים ששתקו כל כך הרבה זמן לדבר ולבטא את עצמם בפעם הראשונה, לתת להם לראשונה במה. ראינו אנשים מאוד צנועים שעשו דברים גדולים והם לא מודעים לגדולה שלהם. אני מקווה שאנשים יבינו את החשיבות של זה".