שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    כשהמציאות מכתיבה את הזכרון

    טקס יום השואה האלטרנטיבי המסורתי של "תמונע" רשם אמש נוכחות שיא של 800 איש. מרב יודילביץ' מסכמת את שהתרחש בו

    בדרך חזרה הביתה מטקס השואה האלטרנטיבי המסורתי בתיאטרון "תמונע" בתל אביב, הקריאה קריינית מהדורת הלילה את כותרות החדשות. באינטונציה מונוטונית וברצף שמדלג על סימני הפיסוק היא קראה את המשפט הבא: "ראש הממשלה מבטיח כי לעולם לא ניתפס לא מוכנים... ה-FBI עצר את איש משרד ההגנה שהעביר מידע מסווג לאיפא"ק... ליד רמאללה הרג כוח צה"ל שני פלסטינים... בית הדין הארצי לעבודה אוסר על עובדי הבנקים להשבית את העבודה".

     

    הנה כך מתערבב לו העבר הקולקטיבי בהוויה העכשווית. ראש הממשלה התייחס בדבריו לשואה, אך במידה שווה יכולה ההבטחה "לעולם לא ניתפס לא מוכנים" להיות מכוונת לכל אותן הכותרות שבאו ברדיו מיד לאחריה. עבר והווה חיים פה בכפיפה אחת וזיכרון השואה מובנה, נרצה או לא נרצה, בתוך ההוויה והתודעה הקולקטיבית הישראלית, מלווה אותנו ביומיום ונכנס לשיח הפוליטי, החברתי והאישי. עם הסוגיה הזו בדיוק ניסה טקס יום השואה האלטרנטיבי הנוכחי להתמודד השנה.

     

    "המציאות מכתיבה את הזיכרון, בטח בשנה שבה רשמה השואה נוכחות שיא ביומיום שלנו", אמרה לי שעות ספורות לפני הטקס שהרה בלאו מיוזמי האירוע, "יש משהו בנו שצריך את זה, שמשאיר את הרצפטורים שדורשים את אספקת השואה פתוחים יותר מאי פעם. הפכנו לצרכני שואה אובססיביים בין אם במודע או שלא במודע והשנה קיבלנו אותה במנות גדושות".

     

    אז מה היה לנו השנה? - חגיגות 60 השנה לשחרור אושוויץ, הפסטיבל התקשורתי לקראת פתיחת "יד ושם" המחודש, פרשת הטלאי הכתום נגד ה"טרנספר" של תושבי גוש קטיף והחוק שהולד בעקבותיו כדי לאסור על שימוש בסמלי השואה, פרשת הפלסטיני שאולץ על ידי חיילי צה"ל לנגן בכינור במחסום בית איבא הסמוך לשכם, ביקור רשמי אחד שהעלה את השאלה אם מותר או אסור שהשפה הגרמנית תשמע בכנסת ישראל, ביקור אחר שגרר דילמה אם להיעלב או לא מסירובו של ראש ממשלת טורקיה לחבוש כיפה ב"יד ושם" והיה את מותו של האפיפיור שהזכיר לנו את הקרב העתיק בין היהדות לנצרות.

     

    "האישי והלאומי התערבב", אומרת בלאו, "ביקשתי מהדוברים בטקס לדבר על השואה האישית שלהם בשביל ליצור פסיפס של תפישת השואה בשנת 2005 ואיכשהו כולם הגיעו עם נושאים אקטואליים".

     

    יש רייטינג

     

    נוכחות שיא נרשמה בטקס, עם 250 איש שהצליחו למצוא לעצמם מקום באולם המרכזי בו התרחש האירוע ועוד 550 שהצטופפו מול מסכי ענק שהוצבו בשני חללים אחרים בתיאטרון. לקראת השנה הבאה מתכוונים ב"תמונע" לבקש אישור לקיים את האירוע ברחוב וכך לאפשר אף לקהל גדול יותר לפקוד את הטקס.

     

    "יכול מאוד להיות שזו השנה האחרונה לקיום הטקס", התריע העיתונאי יהודה נוריאל מעל הבמה והזכיר את דבריו של טומי לפיד שטען בשנה שעברה כי האירוע האלטרנטיבי מהווה זילות השואה בסטנד אפ ובדיחות. "אומרים לנו שאסור להשתמש בשואה כי זה זילות והופכים אותה לג'וקר מנצח, למרות שהיא קיימת בכל רגע נתון בשיח הפוליטי", הוסיף נוריאל והזכיר את הסופר ז'וזה סראמגו שהשווה את חיילי צה"ל לנאצים וכך גם חיים באר, את אייל מגד שאמר כי שמעון פרס הוא "יודנראט" ואת אמנון דנקנר שקרא לאיתמר בן גביר "נאצי קטן ומלוכלך" והלך לבית המשפט בכדי להתעקש על זכותו לומר זאת.

     

    "כל ניסיון לומר שיש רק אופן זיכרון אחד לשואה ושאסור לזכור אותה אחרת, יש בו מהכחשת השואה. כל ניסיון לסתום פיות, יביא עלינו רק רע ובכלל זה הצעת החוק הנאורה לאסור שימוש בכל סמל או אלמנט שקשור לשואה אלא למטרת הנצחתה. כשייאכף החוק לא נוכל להיפגש פה יותר, זיכרון השואה שלנו יוכחש ונישאר עם הטקסים של 'יד ושם' והסרטים של שפילברג בטלוויזיה", סיכם.

     

    "שוב קרבנות"

     

    דובר נוסף שעורר עניין רב היה דביר וולק, בנו של עודד וולק ז"ל שנהרג בשנת 2002 בפיגוע ירי בצומת זיף. וולק סיפר: "כשאבא נהרג, קיבלתי את יום הזיכרון כחג אישי ונוספה לי עוד אזכרה פרטית-לאומית. כשמישהו מת בפיגוע, הזיכרון הופך להיות משהו גדול יותר מסך החיים שלו, לקולקטיב לאומי שמאבד פנים. כמו ששת המיליונים או כמו המתים בדיווחי הכמה-כמה היומיים שאנחנו שומעים ברדיו ולא נעצרים לרגע לחשוב על השמות. פתאום תמונה לא מי יודע כמה שצילמתי את אבא במצלמה דיגיטלית רגילה מופיעה בכל מיני אתרי אינטרנט ומתנוססת על פוסטרים בהפגנות לאומיות שאליהן לא היה שייך.

     

    אבא עשה בחירה לא מוצלחת לנסוע ברכב לא ממוגן בשטחים. סבא שלו עשה בחירה יותר מוצלחת כשלקח את המשפחה שלו מגרמניה ועבר לגדל תרנגולות בשרון. זה מביא אותי לחשוב שלמרות שהבחירה בציונות היתה לא להיות יותר קורבן כנוע ופסיבי לגורל שלך, המציאות שלנו על הפיגועים שבה הפכה אותנו שוב לקרבנות. יש קו שעובר בין תפישת השואה שלנו לפיגועים – אנחנו תופשים את עצמנו כקורבנות וגם הפלסטינים תופסים את עצמם כקורבנות. כל אחד מהצדדים רואה בשני את ההיטלר הפרטי שלו. לא יהיה סיכוי לפתרון הסכסוך בלי פירוק ההתבצרות בתפישה הזו שלא מובילה לשום מקום. זה מייאש ועושה חשק לברוח מהמצב חסר המוצא הזה, למרות שהציונות למדה אותנו שבורחים הם נפולת של נמושות. היהודי הגלותי חי בתוכנו, אנחנו יכולים להאמין שמיגרנו אותו, אבל כמה שננסה לא נצליח".

     

    "רק פרשנות"

     

    בין הפוקדים את האירוע היה גם ההיסטוריון הראשי של מוזיאון "יד ושם", פרופסור דן מיכמן שהגיע מתוך סקרנות. "זה מעניין, לא הכל מצא חן בעיניי אבל כמות האנשים שהגיעה למרות שלא היתה חייבים, הקשב הרב כמעט בלי רחש בקהל, הוכיח לי שהנחלת זיכרון השואה מעניינת אנשים בדרכים שונות. אני חושב שהתכנים של הטקס מורים על כך שאנחנו מאוד שקועים בעצמנו, הכל פה התחבר לישראליות ולבעיות המקומיות ולא שמעתי בכלל התייחסות למה שקורה מחוץ לישראל. בעיית האנטישמיות לא היתה קיימת בערב וגם שירים שהושמעו בו כמו 'הבן של יוסף ומלי' שמדברים על להיות חופשי ואהבה הם זיכרון מוזר מנותק לחלוטין. לא נאמרה מילה על מה קרה בשואה עצמה והוגשה רק פרשנות של הדוברים לדברים, אולי מתוך תחושה שאנשים יודעים מה היה שם, מה שלא בטוח בכלל.

     

    אני לא מתנגד לטקס וחושב שטוב שנותנים לאנשים להתבטא, אבל זה לא מאוד מדבר אליי. אני לא הייתי קורא לאירוע 'אלטרנטיבה' מכיוון שכמותו מתקיימים אירועים דומים ברחבי הארץ. למרות שאני מבין שהמילה מושכת אנשים שהטקס הממלכתי על רשמיותו והדברים שחוזרים בו מדי שנה אינה מושכת אותם. סביר שאנשים לא ירצו לשבת מול הטלוויזיה לראות את הדבר המעונב והמסודר הזה".

     

    מיכמן הוביף כי הוא מקבל את תהליך "הפרטת השואה" והאינדיבידואליזציה שלה ואמר: "אני חושב שזה תהליך חיובי מכיוון שאי אפשר לחיות עם הכללה. הנגיעה האישית מובנת וקיימת ויש לה יותר ויותר מקום בזיכרון. זה תהליך מבורך שמאפשר גישה אנושית למה שקרה. כמובן שבתהליך ההפרטה יש גם את ההתרסה האנטי-לאומית שבה בעיני יש צדדים אסקפיסטיים".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: איי פי
    זכרון אלטרנטיבי
    צילום: איי פי
    לאתר ההטבות
    מומלצים