שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    הבל הניו-אייג', שקר הרוחניות
    הניו-אייג' על זרמיו מבטיח לנו למצוא את האושר שבתוכנו. על המחיר כבר כתב ג'ורג' אורוול בספרו "1984"
    זה זמן מה אנחנו נתונים למתקפת הניו-אייג'. תוכניות בטלוויזיה, כתבות בעיתונים, הזמנות ללימודים וסדנאות, פסטיבלים – כל אלה ועוד מציגים את הבשורה החדשה. גורואים ומוארים לסוגיהם שוטפים את מוחם של צעירים ומבוגרים תועים, שמבקשים למצוא מזור לתחלואי החיים המודרניים, מתנערים מהזכרונות
    של אתמול ומהמציאות של היום, ומתמסרים לרעיונות המחר. ואלה, כך נדמה, מציעים עולם חדש, טוב יותר, ובעיקר אישי יותר. רק הושט ידך וגע בו. מרגע שנגעת, הוא שלך. וכל מה שסובב אותך יכול רק להפריע לשקט, לרוגע, לשלווה הקוסמית.

     

    אותם גורואים, סוג של משיחי שקר הסובלים משגעון גדלות ונהנים מפולחן אישיות המזכיר לעיתים סגידה לאנשי דת ושליטים עריצים, מבקשים לפרק את האידיאולגיות, את מערך האמונות והמיתוסים, ולהציע תחת זאת חוויה אישית אפוקליפטית. מימוש או הגשמה עצמית, המרדף אחר אושר פנימי והארה רוחנית-אישית הם היעדים של הניו-אייג'. המוטיב שחוזר על עצמו הוא "עצמי-פנימי-אישי", לכל השאר אין מקום. זהו ביטוי נוסף, קיצוני, מקומם ומסוכן במיוחד, של יאוש, ניוון ושקיעה שאותם מיטיב לבטא הפוסט-מודרניזם.

     

     

    הפוסט-מודרניזם טוען, במידה רבה של צדק, שאין אמת אבסולוטית, וכי השאיפה לאובייקטיביות היא חסרת תוחלת, משום שהמציאות החברתית, התרבותית והפוליטית מורכבת למדי. אולם חשיבה שכזו מתעלמת מקיומן של תופעות שהן רעה אנושית חולה. אגואיזם, נרקיסיזם וניהיליזם הם תוצר לוואי שלילי של ליברליזם פונדמנטליסטי, כזה ששם במרכז את האינדיבידואל ומתעלם מהחברה, הקהילה והמשפחה – אותם מוסדות שנוכחותם מאפשרת את עצם קיומו של היחיד.

     

    אמירות כמו: "כל אמת היא יחסית" או "הכל ניתן לפרשנות", מבית מדרשו של הפוסט-מודרניזם הקיצוני, ואולי גם הניו-אייג', הן מסוכנות משום שהן מונעות מאיתנו לחשוף שקרים, להוקיע עוולות ואפילו להביע ביקורת. בשם הרלטיביזם נתקשה, למשל, לחשוף ביטויים או גילויים של אלימות, כי הכל כמובן יחסי, ואין אמת מוחלטת.

     

    ג'ורג' אורוול בספרו "1984" דיבר בדיוק על זה. "האח הגדול" טשטש את היכולת שלנו להבחין בין מלחמה לשלום, בין רע לטוב, בין שקר לאמת, בין צדק לאי צדק. נכון, אופן החשיבה הפוסט-מודרני סייע לנו להבין שהאמת אינה תמיד ודאית והייצוג התרבותי (מוזיקה, ספרות, קולנוע) הוא לעיתים מראה מזויפת של המציאות. אבל הוא מתעלם מעקרונות מוסריים שכל חברה בריאה, תקינה ונאורה חייבת לקבלם ולהטמיעם, ואגב כך ליישמם.

     

    הפער בין מוסריות למוסרנות, בין צדק לצדקנות ובין רגש לרגשנות הוא מאוד גדול, למרות הדמיון במלים. הניסיון למכור לנו באיצטלה מוסרית כביכול שהאושר טבוע בתוכנו ומימושו יוביל להפצעתו של עולם טוב יותר הוא תמים, שלא לומר פתטי.

     

    הרצון להשתחרר מכבלי המסורת והעריצות הוביל את ההמון לרדיפה אחר חופש מוחלט, מוחלט מדי. החירות הזו אינה בעייתית רק במישור הכלכלי, אלא בעיקר בהיבט האנושי-רגשי. העמדת ה"אני" במרכז מנטרלת א-פריורי את מי שמצוי ממש לידך. וזה לעיתים יכול להיות בן/בת הזוג, הדמות הקרובה ביותר אליך.

     

    אז מה האלטרנטיבה? מחד, לאפשר ליחיד לבטא את עצמו, את יצירתו, את פועלו, וחשוב מזה – את האמונה שלו (לאו דווקא הדתית), ומאידך, לפעול למען חיזוק האנחנו. לחבר ולא לפרק, להשלים ולא להפריד, לקרב ולא להרחיק. האינטראקציה בין ה"אני" ל"אתה" מתחייבת משום שהשניים אינם יכולים להתקיים כישויות נפרדות. הדיאלקטיקה כאן מאוד ברורה: האני משפיע על הסביבה החברתית, ובו זמנית משתנה על-ידה. ומזה בוחר עידן הניו-אייג' להתעלם, וחמור מכך - להציג בפנינו מצג שווא של אידיאליזם מזויף.

     

    שגיא אלבז, סטודנט לתקשורת פוליטית

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים