שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    על חומותיך עיר דוד
    "ממלכת גן עדן" של רידלי סקוט הוא אפוס חרבות היסטורי צדקני ונטול עומק, אבל הקרב על ירושלים בחלקו השני הוא חיזיון מרהיב ומרשים

    ובכן, "אלכסנדר" זה לא. אם "ממלכת גן עדן", סרטו החדש של רידלי סקוט שעלה בסוף השבוע בו זמנית ברחבי העולם, רושם לזכותו הישג מסוים, הרי זה האמון המסויג משהו שהוא מצליח להשיב לז'אנר סרטי החרבות המצטלצלות. אחרי "טרויה" הנלעג, "המלך ארתור" הכושל, והפילים הפסיכדליים בנפילה ההיא של סטון – ורגע לפני "נקמת השיט" (או איך שלא נקרא לפרק הבא של "מלחמת הכוכבים") – גם לאפוס הצלבנים המוגבל של סקוט אפשר לקרוא "מציאה".

     

    נוצרים פולשים נלחמים מול מוסלמים בשמש הקופחת של המזרח התיכון. האם ישנה במסעי הצלב של המאה ה-12 רלוונטיות כלשהי לעולם שלאחר 11 בספטמבר? האם ניתן לגזור גזירה שווה בין מסעות טבח וביזה שתכליתם גאולת ארץ הקודש לבין כיבוש מערבי אימפריאליסטי המוכר גם בשם הקוד "מלחמה בטרור"? והאם ניתן בכלל לעסוק בפלישה של בני אירופה הנוצרית לארץ ישראל למען שחרור המקומות הקדושים, ולטשטש את אחריותם לשפיכות דמים המונית בשם הדת? התשובה – לא בסרט הזה. שכן "ממלכת גן עדן" אינו סרט תעמולה אנטי-בושי בתקציב של 130 מיליוני דולרים. למעשה, הוא לא בעד או נגד אף אחד. לכל היותר, הוא מפגין אותו שילוב מוכר של צדקנות הוליוודית ותקינות פוליטית. את השאר, כלומר העומק הרעיוני והאמירה הביקורתית, הוא מותיר לאחרים. הרי אם לא ייזהר עוד עלול לצאת לו, לסקוט, עוד "בלייד ראנר".

     

    שלום שברירי

     

    עלילת "ממלכת גן עדן" מתמקדת ברגע ההיסטורי שבין מסעי הצלב השני והשלישי, כאשר שלום שברירי שורר בין בולדווין הרביעי, מלכה המצורע של ירושלים (זהו קולו של אדוארד נורטון שבוקע מאחורי המסכה המכסה את פניו), לבין המנהיג המוסלמי האגדי צלאח א-דין (השחקן הסורי הוותיק גסאן מסעוד). אחרי מותו של בולדווין ב-1185, תוקפים אבירים מחרחרי קרב בני מסדר הטמפלרים (שתפקידם היה להגן על עולי הרגל והמבצרים בארץ הקודש) שיירות מוסלמיות במדבר, ובתגובה מוביל צלאח א-דין 200 אלף מלוחמיו למצור על ירושלים. העיר, כידוע, נפלה לידיו ב-1187.

     

    כל זה הוא הרקע לסיפורו של בליאן איש איבלין (בגילומו של אורלנדו בלום נטול הכריזמה), נפח צעיר שהתאלמן, בנו הלא חוקי של אביר נוצרי (ליאם ניסן) המחליט לעשות עם אביו את הדרך לירושלים. לא הרבה ידוע – במציאות, ועוד פחות מכך בסרט – על בליאן האמיתי, שעל פי הסרט התאהב באחותו היפה של המלך בולדווין (אווה גרין, "החולמים"), עמד בראש המערכה להגנת ירושלים, ונכנע בפני צבאו של הלוחם הערבי.

     

    לא נורא, חוסר המידע הזה לא כל כך חשוב כי בסרט הזה ממילא כל הדמויות עשויות מקרטון דק במיוחד, כזה שממנו גוזרים "טובים" ו"רעים". לזכותו יאמר אמנם – והדברים כבר נכתבו ברשימות המקדימות לסרט – שצלאח א-דין מוצג פה כיריב חכם ואצילי, ולא כאיזה פנאט צמא דם ברוח האיסלמופוביה שפוקדת את אמריקה הפוסט 9/11. הביטו, מציינים אבירי התקינות הפוליטית, הוא אפילו מגולם בידי שחקן ערבי. העניין הוא, שצלאח א-דין בסרט אינו אלא עוד צדקן בין חסודים (כשם שהנבלים בו הם אך ורק טמפלרים בעלי שמות צרפתיים), ומלחמות, על פי הסרט, הן פרי תככיהם של קיצונים, שאמנם אינם מוסלמים אך גם נוצרים "אמיתיים" הם לא.

     

    ובכל מקרה, העיקר פה הוא השחזור הדיגיטאלי של כיבוש ירושלים מידי הצלבנים – חיזיון מרהיב של צבאות מתנגשים, מטחי בליסטראות אש, ומגדלי תקיפה קורסים כקוביות דומינו, הכל לצליליה הבומבסטיים של מקהלה מלאכית. ללא ספק, משהו שעומד בסטנדרטים הרמים שהציב אשתקד "שיבת המלך".

     

    איך הספקטקל הזה משתלב עם המסר האנטי מלחמתי שבבסיס הסרט? – ניחא. ומה עם העובדה שהשיא הזה מגיע בחלקו השני של הסרט, והדרך אליו היא מסע צלב מפרך בפני עצמו בו נוטלים חלק, לצד הצופה, כמה שחקנים בריטים מבוזבזים כג'רמי אירונס וניסן שכבר הוזכר? גם כן ניחא. העיקר ש"ממלכת גן עדן" יוכל לשמש אתנחתא ראויה באחת ההפוגות במו"מ ישראלי-פלסטיני על עתיד ירושלים. אקטואלי כבר אמרנו?

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים