57 שנות עצמאות של הדירה הישראלית
דרך ארוכה עשתה תרבות המגורים הישראלית מאז קום המדינה ועד היום: מה שהתחיל כדירה עם הול, מרפסת ובוידעם התגלגל לחלל מרכזי פתוח עם מטבח מעוצב, פינת הקולנוע, חדר ארונות וגם מרפסת שמש. כך משתקפת בדירה שלנו בבואת החברה הישראלית
"איזה יופי, תקרות גבוהות ומרצפות מצויירות, כמו פעם". את המשפט הנוסטלגי הזה שומעים לא מעט צעירים השוכרים למשל דירה "ישנה" במרכז תל אביב, בעיקר מההורים שבאים לביקור. כן, דור הולך ונעלם וגם הבתים של פעם הופכים לנוסטלגיה. מה היה כל כך מיוחד בבתים של פעם שדייריהם חגגו את הכרז המדינה? אולי הם היו השתקפות של תקופה עם תמימות והרבה ציונות, ואולי הם רק זכרונות מתוקים. מה שבטוח, שב-57 שנות עצמאותנו, השתנתה תרבות המגורים הישראלית מקצה לקצה.
דרך ארוכה עשתה הדירה הישראלית מאז שנות החמישים ועד ימינו. מבנה הדירה הישראלית הוא הרבה יותר מאופנה או גחמה של אדריכל, מהנדס וקבלן. השינויים מבנה ובפונקיונאליות של הדירה משקפים שינויים חברתיים, מצב כלכלי, השפעות מעבר לים ואפילו אדיאולוגיה.
ה"בוידעם", ה"הול" ו"ארון אוויר" מהדירה של שנות החמישים נעלמו ומושגים כמו "בויילר", "גזוזטרה", "בית כסא" ו"חדר שינה" שינו שם. היום נמצא בדירות החדשות "מרפסת שמש", "פינת אוכל", "פינת הסבה", "חדר אורחים", "חדר משחקים", "ממ"ד", "פינת טלוויזיה", "פינת קולנוע ביתי", "יחידת הורים" ועוד.
שנות החמישים: 2 חדרים, הול ומרפסת
הדירות של שנות החמישים בערים, משקפות את תחילת צמיחתה של הזעיר-בורגנות הישראלית. דירות צנועות, המכילות פונקציות בסיסיות לצרכי התא המשפחתי. "אם היית שואל משפחה ישראלית ממוצעת בשנות החמישים באיזו דירה הם מתגוררים, ב-95% מהמקרים התשובה הייתה '2 חדרים, הול ומרפסת'", מסביר לוי יצחק, עורך מחירון הדירות.
ההול (בעברית "מבואה") בכניסה לדירה נשתמר יחד עם הבוידעם (בדרך כלל מעל המסדרון) מהבנייה המוקדמת יותר של שנות ה-30. הוא הווה את החלל המרכזי בבית, אליו "נפתחו" החדרים, המטבח והשירותים. לעיתים מההול יצא מסדרון ("פרוזדור") שהוביל לחדרים.
ההול שימש לעיתים כחדר אירוח. שם היה בדרך כלל שולחן אוכל ושם אכלו וגם אירחו. בקיץ עבר האירוח למרפסת. במדינה ים תיכונית כמו ישראל המרפסת היתה ברוב ימות השנה ה"סלון" של היום. הימים של טרום הטלוויזיה וטרום מיזוג האוויר הוציאו באופן טבעי את הדיירים למרפסת.
במרפסת, שכבו על "כיסא נוח" וקראו עיתון, או ישבו ליד שולחן ואכלו, אירחו אורחים, הגישו אבטיח בקיץ או מי סודה, שיחקו קלפים ושמעו רדיו מהחדר הסמוך. כל זהבזמן שהכל פתוח והמולת הרחוב או ה"שכונה" תמיד ברקע. שיחות בין מרפסת למרפסת היו דבר שבשגרה, וכשרצו לשאול את השכנה מה היא מבשלת, לא צלצלו בטלפון (שלא היה), פשוט יצאו למרפסת וקראו לה.
המטבח, היווה יחידה בפני עצמה בתוך הבית והיה לו תפקיד פונקציונלי מוגדר. לכן לא השקיעו בתיכננו כה הרבה כפי שאנו עושים כיום. הוא תמיד היה סגור, "שאף אחד לא יראה איך מבשלים ושהריחות לא יכנסו חלילה לסלון וידבקו לווילונות והרהיטים". מספר לוי יצחק.
מדובר במטבח קטן, בסיסי מאד. ארונות עץ צבועים, שיש פשוט, ברז, ברוב המקרים רק של מים קרים. בחלק מהמקרים היתה גם "ויטרינה" ובו הוצגו הכלים ה"טובים" או ה"סרביזים". בחלק מהמקרים הצליחו לדחוס למטבח הקטן שולחן קטן ושני כסאות. לא פעם שימש חלל המטבח הקטן גם "חדר שינה" לעת מצוא: הניחו מזרן וישנו.
החלל המשותף המרכזי, שנראה לנו היום טריוויאלי - הסלון, לא היה קיים. כל חדר שימש למגורים.
החדרים עצמם היו גדולים (18-15 מ"ר) עם תקרות גבוהות עד כמעט
4 מטרים. ככלל, תפיסת ה"חדר לכל ילד" לא היתה קיימת. רוב הדירות אופיינו בחדר אחד להורים וחדר נוסף לילדים. בחלק מהמקרים חדר השינה של ההורים שימש גם כסוג של סלון, כשההורים ישנים על "ספה נפתחת" ששימשה בלילה לשינה ונסגרה בבוקר. גובה בנייני המגורים לא עלה על 5 קומות. על מעלית רק חלמו.
שנות השישים: המסדרון מחליף את ההול
בשנות השישים מתחילות להגיע השפעות מעבר לים המביאות לניצנים ראשונים של פלורליזם תרבותי ומתירנות. הזעיר-בורגנות העירונית מתחילה להתבסס מבחינה כלכלית ועם הרווחה משתנים הצרכים. מספר החדרים הממוצע גדל ל-3. ההול נעלם ואת מקומו תופס המסדרון - פרוזדור ארוך שהחדרים מסודרים משני צדדיו. בעשור זה, בין היתר, בעקבות שיפור במצב הכלכלי מתחילה לחלחל תפיסת ה"חדר לכל ילד", התקרות הגבוהות צונחות, והמטבח גדל ובהמשך יהווה מקום מרכזי יותר בדירה.
החדר הנוסף, הוא גם יריית הפתיחה של הסלון, המהווה חדר אירוח בלבד, ובו התקיימו "שיחות סלון". כמו כן, בחלק מהמקרים מתווסף חדר שירותים נוסף - תחילתם של ה"שירותים הכפולים", בשלב זה מדובר באסלה נוספת בחדרון נפרד, מאוחר יותר זה יתפתח לשתי יחידות נפרדות של שירותים ומקלחת או אמבטיה.
שנות השבעים: הטלוויזיה מבטלת את המרפסת
את שידור הטלוויזיה הראשון חנך מצעד יום העצמאות ב-1968, שנה מאוחר יותר, ניבטו פניו הצעירות של חיים יבין מעל המסך עם מהדורת "מבט" הראשונה. הטמעת המרקע בקרב הציבור הישראלי מהווה נקודת מפנה בתכנון הדירה. מרכז העניינים עובר לסלון, החשיפה
הרחבה יותר לאירועים מבחוץ מסיטה את תשומת הלב מ"השכונה" ומכניסה את האנשים מהמרפסת לסלון. מכשיר הפלא, הותיר את המרפסת יתומה וגרר אחריו את סגירתה, מתוך כוונה להגדיל את שטח הסלון. בשלב הראשון נסגרה המרפסת בתריסי אסבסט, שהתחלפו אחר כך בתריסי פלסטיק.
האפשרות לסגירת המרפסת, שחלק מהאדריכלים ראו בה "עלבון אישי", הולידה את מרפסת השמש, שאינה ניתנת לסגירה. גם מרפסת השירות הצמודה למטבח, הפכה לחלק סטנדרטי בבנייה של שנות השבעים, זאת, בין היתר, בעקבות השימוש במכונת כביסה, שעד אז לא היתה נחלת הכלל.
הבנייה בשנים אלה הפכה מודעת לעיצוב פנים הבית. השאיפה להגדיל את חלל הסלון הורידה את הקיר המפריד בין המטבח לסלון בחצי. ומאוחר יותר, בשנות השמונים, הקיר הזה ירד לגמרי.
מעבר לתחושת החלל המוגדל, בשנות השבעים עיצוב פנים הבית והמגוון הריהוט לסלון ולמטבח, תופסים מקום בתודעה האסתטית. בתוך כך המטבח הפך במובן מסויים לחלון הראווה של עקרת הבית. מעבר לכך, התפתחות שיטות ותיעוש הבנייה מביאים לצמיחה הבניינים לגובה של עד 10 קומות, עם מעלית כמובן.
שנות השמונים: "המטבח האמריקאי"
הבנייה של שנות שמונים אימצה במידה רבה את הסטנדרט האמריקני. הסלון והמטבח אוחדו לכדי חלל אחד. את המטבח עצמו פיארו ארונות מצופים פורמיקה, מה שנקרא "מטבח אמריקאי", שיש ארוך בצורת "רייש" וכיריים שקועים ביש, מה שנקרא "בילט-אין".
חדר השינה של ההורים הפך ל"יחידת הורים" עם שירותים ומקלחת צמודים וחדר ארונות. המסדרון התגלה כחלל לא מנוצל ובוטל כחלק מהתהליך ה"אבולוציוני" של התייעלות הדירה. כך עוצב המודל המודרני המוכר כיום, לפיו דלת הכניסה נפתחת אל חלל גדול ומשותף של סלון ומטבח, המוקף בחדרים. החלל של הסלון הפך לחלל הגדול ביותר והחדרים הפכו קטנים יותר. גובה הבניינים הגיע כבר ל-20 קומות ומעלה.
כיום: עצב את חלל הבית בעצמך
החל מאמצע שנות התשעים חל שינוי משמעותי בתפיסה השיווקית. הסטנדרט של עיצוב הדירה הוא רק חלק ממכלול. חברות הבנייה משווקת כיום סביבת מגורים לא רק דירה. מקום החנייה הפך לחלק מהתקן הבסיסי. חברות רבות בונות כיום מספר בניינים זהים הכוללים גן משחקים, בריכה מרכזית, מחסן לכל דירה בקומת הביניים ועוד. כמובן שבפרויקטים יוקרתיים יותר ניתן למצוא גם חדר כושר לדיירי הבניין, שומר בלובי, פינת קולנוע משותפת ועוד.
המוטיבים של שנות השמונים ותשעים של חלל משותף לסלון ולמטבח עדיין נשמרים, כאשר שוק ה-DVD ומערכת הקולנוע הביתי נהנים במקרים רבים מתשתית מוכנה להתקנה כסטנדרט, כך גם תשתית חיבור לאינטרנט בחדרים רבים.
אבל מעל הכל, מתחזקת תחושת האינדיבידואליות והרוכש רוצה לייחד את דירתו ולעצב את חללי הבית בעצמו. "המגמה בשנים האחרונות הולכת לקראת עיצוב עצמי", מסביר מאיר טל, סמנכ"ל שיווק קרן פייר, המקימה פרויקטים למגורים. לדבריו, רוכשי הדירות רוצים כיום לעצב את הדירות בעצמם, להיות שותפים לעיצוב הדירה שהם רוכשים ולהביא לידי ביטוי את האמירה האישית שלהם. לכן ישנה מגמה לבנות את הדירות עם מקסימום של גמישות, כך שלרוכשי הדירות תהיה האפשרות להגדיל ולהקטין חדרים. "אנו משתדלים לבנות עם מינימום של קירות שיגבילו את הטעם האישי של כל אחד מן הלקוחות.
"מבחינת התכנון הפנימי, לישראלים חשוב שיהיה סלון גדול. הסלון נתפש כמרכז הבית, כמרכז המשפחתי. לישראלי חשוב גם שיחידת ההורים תהיה גדולה, ובשנים האחרונות אנו ערים לצורך בחדר ארונות צמוד לחדר השינה. וכן להגדיל כמה שניתן את מרפסות השמש". מסביר טל.
והשינוי הזה מביא את האדריכלים להיות גורם מאד משמעותי בתכנון הדיור של היום. ברוב המקרים, ובוודאי בדירות יוקרה, שוכרים הרוכשים את שירותיו של אדריכל, ולעיתים יותר מאד, לעיצוב דירתם החדשה. אז איך תיראה הדירה הישראלית בעוד 57 שנים? אם נשפוט על פי קצב השינויים הנוכחי, בצרכיו של הדייר הישראלי, בטעם וביצירתיות של מתכנני הבתים, אז השמיים הם הגבול.
