שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    בניו יורק הפיתות פחות טעימות

    ראש העיר בלומברג, הסקסולוגית ד"ר רות, משה איבגי ועוד אלפי ישראלים חגגו בניו יורק את יום העצמאות, אבל זה לא היה אותו הדבר

    שלום חברים,

     

    זוכרים את הדיאלוג המפורסם בין ג'ון טרבולטה לסמואל אל. ג'קסון ב"ספרות זולה", על כל אותם דברים טובים שאי אפשר להשיג באמריקה? אז לצ'יפס עם המיונז וה"רויאל" עם הגבינה צריך להוסיף עוד משהו: פיתות כמו שצריך.

     

    נשמע מוזר? אבל זו האמת. ובשבוע שבו חוגגים את יום העצמאות הישראלי (ובניו-יורק חוגגים אותו בגדול), גם אם נורא רוצים, אי אפשר להתחמק מהמציאות הכואבת. בתחילת השבוע דיברתי בפני סטודנטים שעומדים לבקר בישראל במסגרת תוכנית "תגלית" (פרוייקט עם תכלית!). בהמשך ביקרתי בפסטיבל סרטי איבגי בנוכחותו של המאסטרו בכבודו ובעצמו, וביום רביעי הייתי עם שאר הישראלים בעיר במסיבת יום עצמאות המונית. ובכל מקום, מה לעשות, מגישים פלאפל. אז הסלט הוא סלט, כדורי הפלאפל עוד איכשהו עוברים, אבל הפיתה?! לא ברור איך העם שהנחית את האדם הראשון על הירח לא מסוגל לייצר פיתה פשוטה, אוורירית ורכה – אבל עובדה.

     

    חוץ מנושא הפיתות, יום העצמאות נחוג בניו-יורק באופן די דומה לישראל: יש מסיבה גדולה של ארגון "דור חדש" במועדון מוקפד בווסט-סייד של מנהטן; יש אבטחה מטורפת שכוללת שוטרים במדים, ניידות, אופנועים, כלבים וארבעה חיפושים שונים בתיק עד שמגיעים פנימה (ככה זה כשראש העיר מייקל בלומברג מגיע לברך "עם ישראל חי" בעברית). יש שרית חדד ברקע. ויש גם הפתעה: נאום ציוני של ד"ר רות (כן, כן, ההיא), שחולקת חוויות מהימים שבהם בילתה במחנה שנלר בירושלים כעולה חדשה בזמן מלחמת תש"ח. אני חושב שזו היתה הפעם היחידה שהדוקטור דיברה בפני קהל ולא אמרה אפילו פעם אחת את המילה "אירקשן" במבטא הייקי המגניב שלה.

     

    אז מה עשיתי?

     

    חוץ מחוויות מיום העצמאות, אני חייב לכם חוב שקשור באירוע המבאס שעברתי באוניברסיטת סטנפורד. תקציר הפרק הקודם (את ההרחבה אתם יכולים לקרוא במסגרת): במהלך ביקור באוניברסיטה היוקרתית בקליפורניה עם עוד שתי פעילות בארגון "ישראל בלב", חווינו על בשרנו את עומק האיבה לישראל: שני סטודנטים, מראשי הארגונים המוסלמיים בקמפוס, הגיעו לשיחה שקיימנו ועזבו בהפגנתיות באמצע. אחר כך הם רצו לעיתון המקומי וסיפרו כמה הם נעלבו מהפרזנטציה המתלהמת שלנו (שכמובן לא היתה מתלהמת בכלל). התוצאה: משלחת "ישראל בלב" - שהגיעה כדי להציג את פניה היפות של ישראל - הוצגה בעיתון כתוקפנית, המוסלמים חבשו (שוב) את כובע הקורבן לאגרסיביות הישראלית, ואני למדתי על בשרי כמה קל לעוות את המציאות בעיתון. 

     

    את הסיפור של השבוע שעבר סיימתי עם השאלה מה אתם הייתם עושים, לו עמדתם בפני אירוע מתסכל כזה. האמת, לא ממש ציפיתי להיענות המונית לשאלה, חשבתי שמקסימום כמה עשרות אנשים ישרבטו משפט או שניים. לתדהמתי, יותר מ-300 איש כתבו לי הצעות פעולה. מה הצעות, מגילות! תוכניות קרב! מנשרים שלמים... היו המון הצעות יצירתיות, אבל הנה כמה שממש צדו את עיני:

     

    * להראות תמונות תקריב של קרבנות פיגועים, כי "האמריקאים רוצים דם", כדברי הכותב (ממש לא בא בחשבון, זו פגיעה בפרטיות ובכבוד המת. חוץ מזה שזה לא ממש יעזור בדיעבד).

     

    * להבא, לשלוח נשים לתפקידי הסברה (אני אישית חושב שנשים יכולות להיות מסבירות טובות יותר מגברים כי הן מעוררות הרבה יותר הזדהות ואמפתיה. אבל איך אני בדיוק אמור ליישם את ההצעה הזו עלי עצמי?).

     

    *לביים פיגוע בקמפוס, כולל אברים קטועים וכל המסביב, כדי שהאמריקאים יראו עם מה אנחנו מתמודדים (טוב, אתם לא באמת חושבים שזה רעיון טוב, נכון?).

     

    הפתרון שמצאתי היה אחר. יש מי שיגיד פתרון פשוט, אבל כמו שלמדתי בשיעורי מתמטיקה מהספר של אספיס – הפתרון הפשוט הוא לפעמים גם הטוב ביותר: שלחתי מכתב לעורכת העיתון. מכתב פשוט, כן, אמיתי, מהלב, שבו גוללתי באופן מפורט את כל השתלשלות האירועים. סיפרתי על המסרים שהעברנו, על הגישה החיובית שנקטנו, על האכזבה שלנו מהתנהגות הסטודנטים המוסלמים ועל התדהמה מהכתבה שהתפרסמה. בסוף המכתב דרשתי תיקון וליתר בטחון גם שלחתי העתק של המכתב לנשיא האוניברסיטה. שהעורכת תראה שאנחנו רציניים.

     

    ומה אתם חושבים קרה? פשוט מאוד: התיקון פורסם. עורכת העיתון, שספגה ביקורת מעוד כמה אנשים שהיו עדים לתקרית, עשתה גם משהו נדיר: היא הודתה בטעות. היא הודתה שהעיתון שגה כשפירסם חלק מהדברים בלי לבדוק כראוי והבטיחה שהליקויים תוקנו. אחת הסיבות לטעויות, היא אמרה, היתה שהעיתון כבר היה צריך להגיע לדפוס, ואי אפשר היה לאמת פרטים, וכולם כבר היו לחוצים, אז יאללה – הדפיסו מה שיש.

     

    בעקבות פגישות עם מנהיגי סטודנטים יהודיים בקמפוס, כבר פורסמו בימים האחרונים כמה וכמה כתבות אוהדות ומאוזנות יותר בנושאי המזרח התיכון, כתבת שער עם תמונה על שבוע הגאווה הישראלית בקמפוס, וכמה מאמרי דעות פרו-ישראליים. 

     

    אז מה המסקנה מכל הסיפור? יש דברים שכבר ידענו, כמו זה שמצבנו בחלק מהקמפוסים ממש בקאנטים ושנורא נורא קל לעוות מציאות בעיתון. אבל יש עוד משהו שכדאי לזכור: לפעמים הטעויות המעצבנות האלה בעיתון הן סתם תוצאה של טעות אנוש / עצלות / פאלטה / איש מקצוע לא ממש מקצועי. ואז, עם קצת לחץ, טלפון לעורך, מכתב מנומס-אך-תקיף – אפשר לתקן את המעוות. זה מנג'ס, אבל זה ממש ממש חשוב. ולא צריך להיות זוכה תוכנית מציאות כדי לעשות את זה – צריך להיות סתם מישהו שאכפת לו.

     

    אשמח לשמוע את התגובות שלכם, להתראות בשבוע הבא.

     

    איתן.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    חוגג את יום העצמאות
    גם איבגי פה
    צילום: אביגיל עוזי
    אין כמו הפיתות שלנו
    צילום: אביגיל עוזי
    צילום: איי פי
    בירך בעברית, בלומברג
    צילום: איי פי
    לאתר ההטבות
    מומלצים