שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    שיעור באונס
    אם אימצנו את דו"ח דברת בדרך להצטיינות והתאמה למאה ה-21, אולי נוודא קודם שהילדים שלנו יודעים שאונס זה פשע?
    בשביל אדווה, טלי, מרגלית או שושי, מתנדבות במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, זו כבר שגרה. שגרה מוכרת ומצערת. הקול הצעיר, המהוסס, מעברו השני של הקו. הפחד, החשש, השתיקות, ואז - פרץ המילים, המתאר מקרה או שניים, או שגרה בלתי נסבלת של הטרדה, תקיפה מינית או אונס. כשמדובר בנערות, לעתים מתחת לגיל 14, הפנייה לקו הסיוע נעשית במקרים רבים בעקבות סדנה בבית-הספר או בפנימייה. האם לא הגיע הזמן שהשיעורים האלה יהיו חלק בלתי נפרד ממערך הלימודים, בדיוק כמו מתמטיקה, אנגלית או מחשבים?

     

    הכוונה איננה לעוד שיעור בחינוך מיני. מדובר בסדנאות, בהן תתפצל הכיתה לשניים: הבנות, שהן בדרך כלל הקורבנות, ילמדו שהן היחידות שרשאיות לקבוע
    מי יגע בהן, שזכותן המלאה לומר "לא" לנשיקה, לחיבוק, לצביטה ואפילו למחמאה, אם היא גורמת אי-נוחות; שכל סממן של לחץ חברתי ("כולן כבר עושות את זה", "אם לא תשכבי אתי אספר ששכבת עם כולם") מעיד על חולשתו של הנער המאיים ולא על עוצמתו, וראוי שייענה ב"לא" מוחלט; שאונס הוא עבירה על החוק שדינה מאסר של 16 עד 20 שנה; שיחסי מין עם נערה שטרם מלאו לה 14 - אפילו התקיימו בהסכמה לכאורה - גם הם עבירה על החוק; שיחסי מין תחת איום בנשק חם או קר הם אונס לכל דבר, וכך גם החדרת איבר כלשהו או חפצים לגופה, ובניגוד לרצונה.

     

    ומה ילמדו הבנים? גם הם חשופים לתקיפה מינית, אך לרוב הם התוקפים. ראשית הם ילמדו שאונס הוא עבירה על החוק, בדיוק כמו גניבה, שוד ורצח; שאין כל קשר בין אונס למין ותשוקה, כי אלה באים ממקום של אהבה והסכמה, ולא כפייה; שאונס הוא ביטוי של אלימות, חוסר שליטה וחוסר כבוד להיות האשה אדון לגופה. הם ילמדו לכבד את הנערות שמולם, להיות קשובים לאמירת ה"לא" שלהן, במקום ללחץ החברתי שמזמין אותם להיות שותפים למעשים שהופכים לכתבי אישום ולטרגדיה של עוד קורבן, שלא אחת אפילו לא נרשמה בסטטיסטיקה.

     

    הם ילמדו עוד כמה דברים עקרוניים. למשל, ששום בחורה לא נהנית לשכב עם חמישה גברים בזה אחר זה, ששום בחורה לא נהנית לשכב עם החברים של החבר שלה, ששום בחורה לא נהנית שהחברים של החבר שלה מסתכלים עליהם בעת קיום יחסי מין, ששום בחורה לא נהנית שמכבים עליה סיגריות, או מקעקעים עליה את שמו של הבחור שזה עתה סיים לאנוס אותה. ששום בחורה לא רוצה שיחדירו לה חפצים לגוף בכפייה כשיש לה שקית על הראש.

     

    אם הנערים מנשר היו שומעים לפחות חלק מהדברים הללו, אולי אחד או שניים מהם לא היו שותפים למעשים המחרידים, המתוארים בחקירת המשטרה. אולי אחד או שניים מהם היו מנסים למנוע את הזוועה, אולי אחד או שניים מהם היו מבינים שמה שאמר אביו של אחד הנערים, "היא הייתה קלה להשגה, כולם ידעו את זה", מופרך מיסודו. ואם אביו של הנער חושב כך, למה שבנו לא ילך בעקבותיו?

     

    יש לקוות ששרת החינוך, לימור לבנת, שערה לצורך בסיוע לנפגעות תקיפה מינית, תבין את הצורך בהקמת כוח משימה לאומי, שיחד עם מרכזי הסיוע, שצברו ניסיון עצום בתחום, יגבש תוכנית הדרכה ולימודים לבני 12-18 כדי למנוע את האונס הבא.

     

    מרכזי הסיוע אמנם מקיימים סדנאות בבתי הספר, אבל בתי הספר אינם מחויבים לקיימן, והדבר תלוי ביוזמה פרטית של המנהל/ת או המחנכ/ת. האם לא הגיע הזמן שהמדינה תיקח עליה את האחריות הזאת? נכון, זה יעלה כסף, מערכת החינוך קורסת, מפטרים מורים. אבל אם אימצנו את דו"ח דברת, שאמור להוביל להצטיינות, יעילות, התאמה למאה ה-21, אולי נוודא קודם שהילדים שלנו יודעים משהו מאוד בסיסי, שמתאים לכל מאה - שאונס הוא פשע?

     

    קרן נויבך, עיתונאית, מגישה בערוץ 1 ומתנדבת במרכז לנפגעות תקיפה מינית

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים