משולחן האלופים - לרשימת המסומנים
אילן לפלר, חקלאי מגני-טל, היה אחראי על כיתות הכוננות בגוש קטיף ושירת עשרות שנים כקצין צנחנים. היום הוא מסומן. שמו מופיע ב"רשימת המבוקשים" של מערכת הביטחון כמי שעלול להיעצר במעצר מינהלי לקראת הפינוי. בשיחה עם ynet הוא מדבר על הכאב והאכזבה, אך מתעקש: "המאבק שלי הוא במילים בלבד; נגד מי אלחם? זה העם שלי". כתבה שנייה בסדרה
זאב בעור של כבש? זאת השאלה שתעמוד בפני אנשי האגף היהודי בשב"כ ואנשי המודיעין של המחוז הדרומי, בבואם לבדוק האם אילן לפלר, רב-סרן (במיל') בצנחנים, בן 55 מגני-טל, אכן צריך להימצא ב"רשימת המבוקשים" לקראת ההתנתקות מרצועת עזה.
רגע לפני העימות, חושף ynet את "המבוקשים" היהודים, תושבי ההתנחלויות ואת סיפוריהם האישיים. בשב"כ ובמשטרה מבהירים כי לא מן הנמנע שחלקם ייעצר בקרוב במעצרים מינהליים.
לפלר, שהשתחרר רק לאחרונה משירות מילואים בצנחנים, מעלה על פניו חיוך מריר, כשהוא שומע מ-ynet על כך ששמו נמצא ב"רשימה השחורה". "אני עייף ומאוכזב מדי מהמדינה, מכדי להיות מעורב בפרובוקציות. אני באמת ובתמים לא מאמין שזה יעזור, זה לא יעצור את ההתנתקות. גם אם כן, נגד מי אני אלחם? נגד הבן שלי שמשרת ביחידה מובחרת? נגד החברים שלו ליחידה? נגד הבנים של החברים שלי מרמת גן ומתל-אביב?", הוא אומר בעיניים מלאות כאב ליד שולחן פינת האוכל בביתו המטופח מאוד בגני-טל.
"קונפליקט אילן לפלר" הוא רק משל לבעיית רשויות הביטחון מול מתנחלי רצועת עזה, לקראת קרב ההתנתקות.
אורח האלופים
לאורך שנים היה לפלר מגני-טל סמוך על שולחנם של אלופי פיקוד דרום והאוגדונרים המתחלפים. מ-1986 ועד לפני כשנה, היה נכנס ויוצא בשערי אוגדת עזה כבתוך שלו. מבחינת צה"ל הוא היה אחראי על עשרות רבות של אזרחים מהגוש: כיתות הכוננות היו באחריותו; הנשק שחילק להם צה"ל היה תחת פיקוחו; אימונם ושמירת כשירותם המבצעית היו תחת פיקודו. מפקדים התייעצו איתו כשהקימו גדרות, כשמיקמו מגדלי שמירה, כשבנו את החומה המפרידה את נווה-דקלים מחאן יונס. הוא היה איש המערכת.
במערכת הביטחון ידעו שלפלר היה מעורב בתקרית האומללה, בה מתנחלים ששבו מלוויית אורי מגידיש ז"ל מגן-אור, הותקפו על ידי המון פלסטיני באבנים. לפלר אפילו נעצר אז, בשלהי 1992, ל-24 שעות. אולי גם העלימו עין מביקוריו המלווים בירי באוויר בכיכר העיר בחאן-יונס, כדי להניס מיידי אבנים. לא שלא שמעו ממקורותיהם על מעורבותו בפעילות אלימה אז, נגד חממות דיר-אל-בלח, כאשר שכניו הפלסטינים גנבו וחיבלו ברכוש חקלאי יהודי.
אבל עדיין, בימים ההם, אילן לפלר נחשב במערכת הביטחון לסמכות הצבאית הגבוהה ביותר בקרב מתנחלי גוש קטיף. לאחד שאפשר לסמוך עליו "שיהיה שם כשצריך", בדיוק מה שמדינת ישראל צריכה כאן - "מחשובי המתיישבים בחבל קטיף".
"אז היום אני מבוקש?"
"אז אני ברשימת המבוקשים? תגיד למי ששם אותי שם שהוא לא יודע לעבוד, שאין לו מושג ירוק מה הוא עושה", הוא אומר בכאב. "נכון שבאינתיפאדה הראשונה הובלתי קו שאנחנו לא פרייארים. אנחנו לא חוטפים בשקט. כשתקפו את האוטובוס שלנו אחרי הלוויה של מגידיש ועמדנו אחדים מול המון פלסטיני מתפרע ומיידה אבנים, אז יריתי. גם היום הייתי יורה. למחרת, שמעתי שאחד נהרג ובתור דוגמה אישית הלכתי והסגרתי את עצמי למשטרה. לקחתי אחריות, למרות שלא הייתי אשם ולבסוף באמת סגרו את התיק.
"כשהתחילה האינתיפאדה וסגרו לנו את הציר, הייתי היחיד שלא פחד לנסוע שם. אמרתי לכל מי ששמע שאם פוגעים ביהודי צריך לפגוע בהם חזרה. כשהיינו בכיכר העיר בחאן-יונס ותקפו אותנו באבנים ירינו, אבל רק באוויר. כשהפלסטינים חיבלו וגנבו לנו בטירוף באזור כפר דרום, נכנסתי יחד עם חצי הגוש ופגענו בשניים וחצי ניילונים של חממות בדיר-אל-בלח. הלכנו ועשינו קצת רעש", מחייך לפלר. "אבל מכאן ועד להפוך אותי למבוקש, למועמד למעצר מינהלי? זה פשוט מגוחך".
"תשמע", הוא אומר ועיניו נוצצות, "הצבא עשה פה עבודה חלקית,
הכתבה הקודמת
"אם חייל ייכנס לביתי, הוא יחטוף"
רוני סופר
עוז קדמון מכפר דרום מסומן. במשטרה ובשב"כ השם שלו מככב ברשימה קצרה, של מי שעלול להיעצר במעצר מינהלי מייד עם תחילת ההתנתקות, כדי למנוע צרות. בשיחה עם ynet הוא מסביר למה הוא חושב שההתנתקות מזכירה את השואה, מה הוא מתכוון לעשות למי שינסו לפנות אותו - ומגלה כמה תוכניות נועזות במיוחד לבלימת ההתנתקות
"הביטחון חושב שאולי פנו אליך, בזכות הניסיון הצבאי והידע שרכשת, כדי ליצור גוף 'סמי-צבאי' שיילחם בפינוי, כלומר בצבא ובמשטרה", אני מעיר-שואל בהיסוס.
"גם אם מישהו היה פונה אלי, או יפנה אלי, אני לא אענה לו. נכון שבארבע השנים האחרונות הורידו לי את הראש. אני מדבר על היחס של הצבא אל הילדים שלי ואל ביטחונם. נכון שאני חש מושפל מאוד מהדרך שבה פונה אלי המדינה בימים האלה ומבקשת שאארוז במכולה 30 שנות חיים ועשייה, ואלך מפה. מישהו תקע לנו סכין בגב והמישהו הזה הוא החבר הכי טוב שלנו, אריק שרון. הוא לא חבר בעצם, הוא אבי ההתיישבות כאן. אני מרגיש שהוא מבזה אותי. אבל המאבק שלי נגדו הוא במילים, במילים בלבד".
"הכרתי אותך בעבר, בתקופה המיליטנטית שלך. בתקופה שדיברת על גאווה יהודית", אני מזכיר לו. "ראיתי אותך ברגעים טמפרמנטים מאוד. אולי אתה כמו הווזוב האיטלקי, שקט ויפה עד שהכול יתפרץ ברגע הכאב?".
"אולי אני וזוב, אבל אני לא יודע. בינתיים, אני באמת שקט, עם ראש למטה. פגוע, כן. אבל אם אתפרץ נגד מי אתפרץ? זאת המדינה שלי וזה העם שלי. אני לא רוצה לקחת גרין-קארד וללכת לאמריקה, או להקים חממות במרוקו ואתיופיה. אני מוחל על כבודי. אני יכול לומר לך בביטחון מלא, שאני לא יודע על שום התארגנות של 'ללכת ולהכות שוטרים וחיילים'. קשה לי להגיד את זה אבל הנה אני אומר: אם נגזר לפנות - שייפנו, אבל עם כבוד. גוש קטיף הוא לא סיבה לפרק לשניים את מדינת ישראל".
שה או זאב?
לפלר עומד על דעתו שהוא שה תמים. בימים אלה ממש, מעבר לגידול העירית והפלפל האדום המתוק והארוך המוכר בשוק כשושקה, הוא מתרוצץ אצל אישים פוליטיים היכן שצריך, בכנסת או בתל-אביב, מבקש שלא יבזו אותו ואת תושבי הגוש. הוא מייצג את גני-טל מול גורמי הפינוי. ממרפסת הבית הוא מסתכל בבנו הלוחם ואומר בזהירות רבה: "אני מקווה שלצה"ל יהיה מספיק שכל לא להביא אותו לכאן לפנות אותנו. אני מקווה שיהיה להם מספיק שכל גם לא להיגרר לאלימות. שום דבר לא שווה קרע בעם ישראל".
אז מיהו אילן לפלר? "זאב", משיב לי המקור הביטחוני. "אבל יש לו בית, עסק חקלאי משגשג, חממות, ילדים מבוגרים ואולי עוד מעט נכדים", אני מקשה, "זה חודשים שהוא מנהל דיאלוג עם רשויות הפינוי מגוש קטיף. אולי זאת טעות? אולי אין לו שום אינטרס להיות מבוקש?" תמהתי. "זאב עד שלא יוכח אחרת", נקבע ונחתם.
כתבה שנייה בסדרה
לפנייה לכתב/ת 
"עייף ומאוכזב מהמדינה". לפלר
צילום: רוני סופר
"מקווה שלא יביאו את בני הלוחם לפנות אותנו"
צילום: רויטרס
"תקע לנו סכין בגב". שרון
צילום: איי פי
מומלצים
