מותו של מיץ פטל ועוד ארבעה זעירים

תנופת הזמן

(סיפור קצרצר שתחילתו בנסיעה לחתונה האזרחית שלנו בקפריסין, וסיומו בפיסיקאי שדיבר על אהבה)

במונית לשדה התעופה, שעתיים לפני הטיסה ללרנקה, שמענו ברדיו מרצה אחד לפיסיקה מודרנית, שאמר: "השאלה בכלל אחרת". "אם כך", שאל המראיין, "מהי השאלה?" "השאלה היא כזו: מאיזה עתיד מגיע הזמן הזה", ענה הפיסיקאי.

אחר כך הוא דיבר על אהבה.

ארספואטיקה וכו'

לאחר עוד התאבדות של מרצה מהסגל הבכיר בחוג לספרות באוניברסיטה בדרום (המקרה השלישי בפרק זמן של חודשיים), נכנסה המשטרה לתמונה. החשד העיקרי לרציחות – כך, בגלוי, כונו עתה ההתאבדויות - נפל על דוקטורנט נצחי אחד, שזה עשר שנים לא הצליח לסיים (למעשה, להתחיל) את עבודת הדוקטורט שלו, שנשאה את הכותרת (המבטיחה, יש להודות): "ארספואטיקה של מכתבי התאבדות ברומן הצרפתי של המאה ה-18". לפני שבועיים, כשנתקלתי בו במקרה בקפטריה, נראה מובס, שבר כלי ממש. סיפר שחוקריו אינם מבינים בספרות דבר (למעט, אולי, שוטרת כהת עיניים אחת, שמשחקת בשערה בכל פעם שהוא מדבר על רומן המכתבים של פייר דה לאקלו); שכדי להפלילו הם אפילו מזמינים מומחה מיוחד לרעלים מהמרכז; שנדמה לו שגורל הקריירה האקדמית שלו – בלחש צרוד הודה שידע זאת גם לפני שנחתה עליו הפרשה המצערת - נחרץ. שלשום, לעומת זאת, פגשתי אותו ביציאה מהספרייה: עיניו עלזו, אפילו התגלח. בידיו נשא מילון בוטאני שעל כריכתו מצויר זר לילכים. "אני - למשטרה", הכריז בהתלהבות. אחר כך נודע לי שאמנם שלח לרשויות האוניברסיטה מכתב שבו הודיע על זניחת עבודת הדוקטורט; שהוא אכן נפגש מחוץ לשעות העבודה עם אחת החוקרות שלו; שהוא התחיל, כמתבקש במצבים כאלה, לכתוב רומן בלשי וכו'.

והיטלר לא היה צלם

למי, בימינו, לא יצא לשמוע סיפור אמיתי שנפתח בהצהרה כמו "מוטב שסיפור זה לא היה מתרחש..."

אלא שאין הסיפור הזה סיפור על חשכה; ואין הסיפור הזה על אמנות: אדולף היטלר, כאמור, לא היה צלם, אך פה ושם הזדמן לו להשתעשע עם מצלמה. ופעם, במאי 1942, בברכטסגאדן שבחבל בוואריה, הוא אפילו הצליח לצלם שקיעה כזריחה.

על בגידות קטנות

פתח דבר

לפני שתם חלומו מצא סוף-סוף את עצמו, שוכב בחשכת חדר מלון בעיר אחרת, קרה כמרחק. נדודי השינה לא הניחו לו, כמו שקורה לו לעיתים כשהוא ישן מחוץ לבית. כך שנגזר עליו, כל הלילה, לקרוא – יש, כמובן, סיוטים גרועים מאלה. הוא מתח את ידו מעל גבה של האישה הזרה שישנה לצדו. גישש אחר גוף מנורת הקריאה. רגע לפני שלחץ על המתג נבהל במחשבה שהיא – לפתע התבלבל וקרא לה בלבו בשמה של אשתו - תקיץ בגלל האור. וכך, בציפייה המחרידה שהנה, בכל רגע, יתגלה לה – למי מהן, בעצם? - שהוא קורא ספר אחר מהספר שעמו נכנס למיטה, התעורר.

לאחר שהסיר מעל אפו את נטל משקפי הקריאה שעמן נרדם אמש, נמחק בן רגע מתודעתו זכר עלילת החלום. ("שוב חלמתי משהו מוזר", אמר לאשתו, "אבל אני לא מצליח להיזכר בפרטים". אשתו נתנה מבט קצר בספר שהיה מונח על השידה בצד שלה של המיטה. היא הסמיקה קלות ולא אמרה דבר).

מותו של מיץ פטל

"הִתחרות!" קרא מיץ פטל. הוא רץ מהר, אבל בארץ יצורי הפרא כבר ירד ערב. קול לא מוכר קרא: "עצור או שאני יורה". ותבכה הג'ירפה. ויבכה האריה.

• "מותו של מיץ פטל" התפרסם בעיתון הארץ, במוסף תרבות וספרות. הסיפורים האחרים מתפרסמים כאן לראשונה, לרגל צאת "לכחול אין דרום", ספרו החדש של אלכס אפשטיין ב"עם עובד".

• אלכס אפשטיין נולד בסנט פטרבורג ב-1971 ועלה לארץ שמונה שנים אחר-כך. מספריו הקודמים: "ספרייה דמיונית", "אהובתו של מטפס ההרים", "אודיסיאה". בשנת 2003 זכה בפרס ראש הממשלה לספרות. סיפורים "זעירים" פרי עטו התפרסמו מדי שבוע במוסף תרבות וספרות של עיתון "הארץ".