מיכאל שלי
גם אחרי מותה של בתיה גור, יישאר גיבור ספריה, הבלש מיכאל אוחיון, מלא חיים, נערץ ואהוב. נועה מנהיים על מצבה ספרותית
מיכאל אוחיון כבר לא ימצא את אהבת חייו, כי בתיה גור, האישה שעמדה מאחורי הבלש העברי המצליח והאהוב, הלכה
השבוע לעולמה. שולמית לפיד, מי שפרצה עם ליזי בדיחי שלה באותה שנה שבה פרסמה בתיה גור את "רצח בשבת בבוקר", ספרה הראשון, ספדה לה והזכירה כי שתיהן חשו שותפות ל"מעשה שובבות" כאשר פרסמו את ספרי הבלש הראשונים שלהן. אך למעשה השובבות הזה, הן של לפיד והן של גור, היתה חשיבות והשפעה משמעותית על מפת הספרות העברית.
יש היגיון רב בכך שפריצתם של רוב הז'אנרים הספרותיים בארץ הושקה על ידי נשים, מגזר שמיקומו המסורתי היה בשולי היצירה. חדירתם של ז'אנרים אלו אפשרה את אוורורה של ספרות המקור, את פתיחתה לקולות שונים שיכולים היו לחדור אליה רק דרך דלתו הצרה והמורכבת של הז'אנר. גור, לפיד ואחרות פתחו את הדלת הזו לרווחה ובעדה החלה לנשב רוח מרעננת ואיכותית.
גור הוכיחה שוב ושוב את יתרונותיה העצומים של ספרות הז'אנר כאשר היא מופקדת בידיים חכמות היודעות את מלאכתן. כישרונה הבולט ביצירת דמויות מלאות, בנויות לעילא ומרתקות, והנועזות שבבחירתה בגיבור גברי, ולא סתם גבר אלא גבר שבגברים, הפכו את סדרת ספרי אוחיון שלה להצלחה איכותית ומסחרית גם יחד. אך היה שם עוד משהו. העובדה שביקוריו של אוחיון בחנויות הספרים הפכו לעניין חוזר ונשנה, אינה דבר של מה בכך. סדרות, ככלל, אינן מצליחות לפרוח כאן, באדמה הקשה של ספרות המקור שלנו. אולי אין לנו סבלנות לשוב אל אותם גיבורים ואנו צמאים לחידושים ואולי פשוט לא היו לנו מספיק סופרים שעשו זאת היטב. בתיה גור עשתה זאת היטב.
שישה ספרים שגיבורם הוא מיכאל אוחיון ייצרה גור. כל אחד מהם מבקש לקרב את זכוכית המגדלת המפורסמת של הבלשים באשר הם אל מקטע אחר ברקמת החיים האנושית בארץ. אך במקביל להתמקדות הספציפית, החודרת, הנבונה
הזו של גור היא השכילה לפרוש בפנינו את דמותו הצומחת של הגיבור שלה, אחד המעניינים שקמו לספרות העברית ותוצר מושלם של החברה הישראלית. טיפין טיפין חשפה גור תחנות בחייו של אוחיון, תחנות אישיות מאוד ובו בזמן פתוחות להזדהות רחבה. מוצאו המזרחי, השכלתו האקדמית, יחסיו עם בנו ונשותיו הרבות, מאבקיו בממונים עליו, השפעתו על פקודיו, שדות הצייד שבהם תר אחר האשמים בפשעים שחקר – כל אלו התרבדו, בספר אחר ספר, והעניקו לקוראיה האדוקים של גור, והיו הרבה כאלו, הזדמנות כמעט חד פעמית בנוף הישראלי, ליצור מערכת יחסים קרובה ומתפתחת עם דמות אחת יציבה.
ואיזו דמות. מלנכולי ובלתי-מפוענח, משכיל עד אימה וניחן באותה יכולת מסתורית שהפכה אותו להיות בלש כה מוצלח, היכולת לראות לתוך נפשו וליבו של הפושע, להבין אותו כדי ללכוד אותו. האינטואיציה של אוחיון חברה לרגישותו ולמראהו הנערי-תמיד, הצנום-אך-גברי, וכל אלו הפכו אותו לנערץ על ידי גברים, אהוב על ידי נשים, נחטף על ידי קונים ומוערך על ידי מבקרים. וכזה הוא גם יישאר, כעת, עם מותה של היוצרת המוכשרת שלו. מיכאל אוחיון ימשיך להתקיים גם אחרי מותה של בתיה גור, כי היא הצליחה להפיח בו רוח חיים אמיתית, מלאה ומרתקת. איזו מצבה טובה יותר ניתן עוד להעמיד לסופר?
לפנייה לכתב/ת 
